השיער של מיקה אמר עליה הכל.

כשהוא היה אסוף בצורה כל כך מהודקת, כולם ידעו שאסור להתקרב למיקה. היא הייתה כל כך עצבנית, כל כך עצובה. אלו היו הימים האלה בהם היא קמה עם שנאה עצומה לעולם. אף אחד לא ידע למה, אפילו מיקה לא ידעה . זה פשוט היה ככה, וככה זה היה.

וכשהשיער שלה היה מוחזק עם קליפס נמוך, בצורה מרושלת כזאת, מיקה הייתה נפתחת. רק במצב הזה היא הצליחה להראות לכולם את הלב שלה, את המחשבות שלה. במצב הזה, שיחה אחת עם מיקה הייתה משנה לכל אחד את החיים. התובנות שלה, בימים האלו, היו מדהימות. היא ידעה מה ואיך להגיד בכל רגע, ונהייתה לפסיכולוגית קטנה.

ומתי הייתה מיקה בפסגת העולם ?

כשהשיער היה מפוזר. אם היית מסתכל עליה מרחוק, היית רואה גוף אדם קטן עם רעמת שיער שלא נראה לפני כן. לפעמים היה מטולטל, לפעמים היה גלי, ולפעמים חלק כל כך. כשהוא היה מפוזר, מיקה חייכה. רק חייכה וצחקה, כל היום. העיניים שלה נצצו מאושר והיא הייתה רוקדת ורצה ברחובות. כל אדם שהיה נתקל בה היה מעלה לעצמו גם מאין חיוך קטן כזה, אי אפשר היה שלא. 

לא ידעו אם השיער עושה את מצב הרוח שלה, או מצב הרוח שלה עושה את השיער. אבל ככה נבנה האופי שלה, יום יום, לפני התסרוקת. 

ואז מיקה מצאה את האחד שלה, קראו לו יניב. הוא האחד שידע מה תהיה באותו יום, לפני שאפילו היא הייתה. זה היה מטורף, אף אחד לא הבין איך הוא הצליח. הוא הכיר אותה כל כך טוב. 

לפני יומיים יניב גזר למיקה את השיער. הם ישנו ביחד, ושעה לפני שהייתה השקמה והגוף של מיקה התכונן ליום חדש עם מצב חדש, הוא התגנב לשירותים, לקח את המספריים, וגזר לה את כל השיער. למיקה יש שיער קצר עכשיו, כמו של יניב. והיא סוף סוף נהייתה אמיתית.

הלא צפוי הוא הכי מדהים שיש.