נדהמתי בעצמי. בתחושה רעה גררתי את עצמי לתוך השמיכה המאובקת והישנה בחדר של אבא ונבלעתי בה. קיוויתי באמת להיבלע, ולהגיע לעולם אחר, אולי לעולם מקביל. אבל זאת המציאות כאן, אין לי עולם מקביל לברוח אליו. את זה אני חייבת להכניס לעצמי לראש.

אני אדם שנוצר בחתיכות בד. אבל לא אמא תופרת אותי, ולא אבא, ולא סבתא, ולא אחותי או האחים שלי. כל אדם שאני מכירה כל יום, תופר עלי חתיכת בד מהבד שלו, וככה אני משמינה וגודלת, עם האופי ועם הגוף, כל יום להיות אדם שונה לגמרי. ויש אנשים שיבואו וייקרעו מעצמם חתיכה קטנה, שדורשת פחות מ30 ס"מ של חוט כדי לתפור אותה עלי. ולעומת זאת, יש אנשים שייקרעו מעצמם חצי בד, וייקח להם חודשים לתפור אותו עלי. יותר משלושה גלילים של חוט עבה, והם ישקיעו, והם יזיעו, והם בסוף יסיימו לתפור את הבד שלהם עלי. אבל לפעמים אני לא אראה אותם. הבד הזה לא יזיז לי. הוא רק יישאר עלי, אבל אני לא אתייחס.

ואני מצטערת שזה קורה. כי אחרי שהרבה זמן חולף, והבד שהם תפרו כבר נהיה אפור ומלא אבק, והחוט כבר לא מחזיק כל כך טוב .. רק אז אני פתאום אשים לב אליו. ואז אני אנסה להדביק את הבד אלי, שלא יעלם. אני אחזיק אותו כל יום, אבל הוא ינסה להיקרע. כי זה לא מגיע לי. חתיכת הבד הזאת פשוט לא מגיעה לי.