גם כן שוויון.

גם כן חינוך.

גם כן הערכת האופי וההשקעה.

כשהגעתי לבית הספר בכיתה ז' ידעתי שאני נכנסת לעולם קצת אחר. עולם של מצטיינים, של מחוננים, של קצת שוויצרים וקצת פרפקציוניסטים. ופחדתי. פחדתי שהתלמידים ייתנשאו מעלי, שלא יהיה לי עם מי להיות. אבל קצת טעיתי, כי התלמידים פה מדהימים. המורים זאת הבעיה

הגעתי עם שיער צבוע בקצוות, משהו שהיום נראה לי כמו כלום. קצת מורים עיקמו שפה עליונה, אבל זה לא ממש השפיע. אחר כך התלבשתי קת שחור יותר, התאפרתי קצת מרוח יותר, לקראת כיתה ח ובהמשכה התבודדתי קצת ושמעתי מוזיקה רועשת. המורים התחילו להתסכל קצת מוזר, התקשרו להורים מדי שבועיים אבל זה היה בסדר.

כיתה ט' הייתה אחלה, עד שהתחלתי לעשן בבית ספר. אז מורים התחילו לדבר איתי, לקחת אותי לשיחות. זה המשיך בזה שמורים לא נתנו לי להשתתף בשיעורים וכל מיני שטויות כאלה. אבל עזבתי את זה, זה לא היה חשוב לי כל כך.

אבל השנה, סוף סוף כיתה י', לקחת עוד צעד לקראת סוף בית ספר, לקראת החירות. ואז היום קרה משהו ששבר אותי

יש משחק בשכבה, לגרד לחבר שלך את היד עד שהוא מסיים להגיד את כל השמות של החיות מא' עד ת', ואז נהיה פצע כזה עם דם ביד. זה כבר איזה חודש מסתובב בשכבה, ולפני כמה ימים המורים והמנהל שמו לב לזה שעוד ועוד תלמידי כיתה י' פנו לאחות וביקשו תחבושת. אז המורים, בצדק מוחלט, החליטו לעשות שיחה. שכל מחנך ידבר עם הכיתה שלו ויסביר כמה שזה לא בסדר, יבקש מתלמידים שיש להם את הפצע להראות למורה ולכיתה, ובעקבות זה ייתקשרו להוריו וידברו איתם. אז בבוקר, ישבתי עם חצי אוזנייה באוזן, חצי ישנה, חצי מקשיבה בשיעור חינוך .

"ורק רצינו להגיד שזה מאוד לא מוסרי, לא בריא, אלים, לא חברי.. ואנחנו מבקשים שהמשחק הזה לא ימשיך. ודבר אחרון, כל מי שיש לו פצע כזה על היד, נא להראות לי עכשיו" קשקשה המורה. אני עדיין הייתי חצי רדומה, והיה שקט בכיתה. לאף אחד לא היה פצע מפגר על היד. ואז המחנכת הביטה בי. כולם הביטו בי ."נו, נעמי, תראי לי את היד"

"סליחה ?"

"תראי לנו את הפצע שיש לך ביד"

"אין לי פצע ביד, למה שיהיה לי פצע ביד?" התרגזתי קצת

"הייתי בטוחה ש.. כי את בצופים ו.. "

"אני לא בצופים. כל מי שיושב לידי בצופים. אני היחידה מכל השורה הזאת שלא בצופים ואת פונה דווקא אלי."

"פשוט כל המורים, ציפינו שיהיה לך פצע ו .. לא משנה."

אין לי מילים. אני רוצה לצרוח, לא יודעת למה זה באמת כל כך מעצבן אותי

עמדתי קפואה באוטובוס. פשוט קפואה. באיזה שהוא שלב האיש לידי שאל אותי אם אני בסדר, כי אני נראית קצת חיוורת.

אני לא בסדר, אף אחד באוטובוס המגעיל הזה לא היה בסדר.

תמיד כשאני שומעת על מקרה, אני נהיית טיפוסית ואומרת מה הייתי עושה, איך הייתי מגנה על החלש והצודק, איך הייתי צועקת ומצליחה לשכנע את כולם. אבל כשזה קורה לי מול העיניים ואני לא עושה כלום, זה מרתיח . זה הכי כואב לי בעולם

וכשהאבא האתיופי ושתי ילדותיו הצתמקו וישבו על כיסא אחד באוטובוס, ידעתי שמשהו רע עומד להתרחש.

ראיתי בעיניים של הילדה הקטנה שחם לה, שהיא מרגישה כל כך רע.

מוליהם ישבה מבוגרת שתפסה שתי מקומות, וביקרה אותם בעיניה

ואז

אז הילדה הקיאה

ממש קצת, על הרצפה, ובכתה בשקט. לא צרחה, לא עשתה רעש, בקושי לכלכה

ומי שדווקא כן לכלכה, הייתה המבוגרת

התחילה לצעוק, שזה הדבר היחיד שהאתיופים מביאים איתם

מחלות

וכולם קפאו. חלק רצו לצעוק עליה, חלק רצו להסכים איתה, אבל היה שקט מוחלט. האב המובך ושתי ילדותיו ירדו מיד בתחנה הבאה, כמובן אחרי שניקו את הרצפה. ראיתי בעיניה של הילדה עצב, היא התחרטה על מה שקרה

למה היא אמורה להתחרט, למה היא צריכה להתחרט? היא חולה, זאת לא אשמתה

זאת אשמת כולנו, שלא עשינו כלום

אשמתי, שלא באתי לאישה הזאת, והבאתי לה הרצאה בנושא של כבוד, וזכויות

פשוט מגעיל

הלכתי ברחוב, בסביבות הצהריים

לא ישנתי כל הלילה, ועכשיו עליתי בעליה המגעילה לכיוון הבית

העליה יחסית בכביש הראשי, הייתי עם ג'ינס קצר וגופייה

מדי פעם איזה ערבי צעק לי משהו או איזה דתי העיר לי על הלבוש, אבל הייתי כל כך עייפה שזה כבר לא ממש שינה לי

מרחוק, יכולתי לראות איזה עצם שחור על שולי הכביש שמונע מהמכוניות לנסוע רגיל

זה נראה כמו קרב חתולים שנגמר בגלגלי המכונית, אבל לא יכולתי לשים את האצבע שלי על מה זה בדיוק

התקרבתי קצת, וכבר הספקתי להיכנס לסרטי האימה שלי

אולי אני אביט בזה ואז פתאום תישלף יד מתוך כל העפר והלכלוך הזה ותתחנן לעזרה

אבל אז התקרבתי

והבנתי

שזה סתם עוד פח ששורפים נגד מצעד הגאווה שיתקיים כאן בירושלים עוד חודש

אה, יופי

זה סתם