אני מניחה שעד היום לא מת מישהו שהייתי באמת קרובה אליו.

אני מניחה שעד היום גם לא הבנתי מה זה כשמת מישהו שקרוב אלי.

ואם יש משהו שאנשים לא מבינים, זה שעדי הייתה לא סתם סבתא. לא הסבתא שאתה רואה פעם בשבוע או בחודש לארוחה משפחתית ושאתה לא כל כך אוהב את המתנות שהיא מביאה ואת האודם הבורדו שהיא מנשקת איתו ואת החיוך שהיא מחייכת אליך כשאתה נכנס לבית עמוס המאכלים שלה.

עדי הייתה סבתא-דודה-אמא-חברה. היא הייתה חלק ממני ומכל מי שחי בבית הזה. לא היה יום אחד שלא הייתי חוזרת הביתה מבית ספר והיא הייתה צועקת מהמטבח "מי זה?" והייתי צורחת "נעמי!" והיא הייתה צועקת "מה?" והייתי רצה למטבח ואומרת "נעמי" ואז היא הייתה אומרת "אוי נעמיקי בואי רגע תפתחי לי את הבקבוק ותרתיחי את המים, אמא רוצה קפה וצריך להעיר אותה ובאמת שהייתי עושה את זה בעצמי אבל אין לי כוחות.". ובלי שום בעיה הייתי מרתיחה מים ופותחת לה בקבוק ויושבת איתה כמה דקות. ואז הייתי הולכת ומסתובבת בבית והיא הייתה צועקת לי הערות כמו "איזה יפיפיה את!" או "איך את משתמשת בפלאפון המשוכלל הזה?" או "את צריכה קצת כסף ? בואי בואי יש לי בארנק מלא שקלים שאני לא צריכה."

ואני חושבת שעד עכשיו אני לא מעכלת שהיא כבר לא תשב במטבח וכבר לא תופיע בסלון ב8 בערב ותגיד שהיא "יצאה לטיול מהמטבח" ולא תתלונן על הנזילה בבית שלה ולא תגיד לי "אויש אויש הציור הזה מדהים".

כי היא פשוט לא כאן.

מה זה אומר בכלל?

מה זה אומר?

היא הייתה בבית החולים בשבועיים האחרונים. כל מי שהכיר אותה חשב שזה נס שהיא הגיעה עד גיל 83, כי היא הייתה כל כך לא בריאה כל חייה. הייתה לה גיבנת גדולה, היה לה לחץ דם גבוה, דלקות ריאות פה ושם. אבל היא תמיד הייתה ככה, זה מה שחשבתי כל הזמן. אז למה שזה יהיה גרוע יותר? היא פשוט תמיד תישאר לא בריאה וזה סוף הסיפור. אבל אז, היה את השבץ המוחי, ממש לפני שבועיים. מאז המצב רק התדרדר, ואמא התקשרה אתמול ואמרה לנו "אני מציעה שמי שרוצה שיבוא עכשיו, להיפרד ממנה. יש לנו תחושה שהיא עומדת ללכת בקרוב"

ואף אחד מהאחים לא רוצה וכולם סירבו בתוקף, אבל אני החלטתי שאני חייבת. אז הלכתי, והפעם, לעומת השבועות האחרונים, הצלחתי להקרב אליה, ללטף אותה ולנשק אותה. רק חבל שהפעם היא הייתה חסרת הכרה, ונשמה בכבדות. 

היא מתה הבוקר ב8, תוך כדי ששתי הבנות שלה מנשקות אותה, כל אחת בכל לחי. היא מתה בשלוה, בלי לדעת שהיא מתה.

והיא ניצחה את כולנו. עדי ניצחה את העולם. האישה הכי לא בריאה שהכרתי, הצליחה להגיע לגיל 83 בלי ללכת עם מקל, בלי כיסא גלגלים, בלי פיליפינית, בלי לקחת את כל הכדורים שהיא הייתה צריכה לקחת.

היא ניצחה את כולנו, ואני אוהבת אותה כל כך

ומה אם הוא יבוא אלי עוד שבוע, או אפילו לא שבוע. מה אם הוא יתקשר אלי עוד שעה ויגיד "הייתי עם מישהי אחרת."

מה אז קורה?

זה מוזר שהמחשבות האלה נכנסות בי, כי אחרי כמעט חצי שנה אני סומכת עליו לגמרי. אני מכירה אותו, אני חושבת שמאוד טוב, ואני לא מאמינה שמשהו כזה יקרה. אבל עדיין, אחרי יום שלם עם המשפחה, ואמא עיצבנה אותי והיה לי קצת מציק ואני שוב באוטו מנסה להירדם ונכנסת למחשבות, המחשבה הזאת הראשונה שתקפוץ לי בראש. 

ואצלי, ואני לא יודעת אם זה רק אצלי או זה קורה גם לאנשים אחרים, המחשבה היא לא רק מחשבה. הלב שלי מתחיל לדפוק בחוזקה, אני נהיית אדומה והעיניים שלי דומעות. אני הופכת עצובה כל כך, כמעט כאילו הדבר באמת קרה. ואז אני נכנסת לטראנס כזה, ללופ אינסופי שרק צפירה חזקה של מכונית מאחורי הוא צלצול טלפון יכולים להפסיק.

אני שונאת את המחשבות האלה, וזה גורם לי לשנוא את עצמי. זה כאילו אני לא מעריכה את מה שניתן לי, את הקשר המדהים הזה. זה כאילו כל הרגעים המיוחדים איתו נזרקים לפח בגלל מחשבה אחת. אבל אני לא מסוגלת להפסיק, כמו שאני לא מסוגלת להפסיק עם המנהג של הנקישה עם העץ שלוש פעמים. אני כאילו לוקחת אחריות על מה שהולך לי בראש, אני כל כך מפחדת מהמציאות שאני מנסה למנוע אותה בכל דרך.

קשה לי עם מחשבות וקשה לי עם עצמי בזמן האחרון.

אני כבר לא מסתדרת בכלל

זה יותר מתחושת החורף.

נכון , החורף מציף אותי בחום עצמי ורצון להיכנס לתוך עולם המעיל האדום שלי ולא לצאת ממנו עד שיתבהר בחוץ.

אבל זה יותר מזה.

התחושה הזאת היא תחושה מגעילה.

להיבלע מתוך מעיל זה בסדר, זה חמים, זה מחבק.

אבל התחושה שעוטפת אותי ברגעים כאלה היא קרה ומרוחקת.

מבחוץ, אולי אני כן מראה את תחושת החורף.

אני דוחפת את הידיים שלי עמוק לתוך כיסי הבד הרחבים, מכניסה את הצוואר כמה שאני רק יכולה לצעיף ומסתכלת למטה.

אבל לזה אני מצרפת את האוזניות שלי. ואולי אותן אני צריכה להאשים בהכל.

כי ברגע שאני בוחרת את קטע המוזיקה הנכון לשמוע, אני מגבירה עד הסוף. אני לא שומעת את המכוניות, אני לא שומעת את הכלבים של הרחוב. אפילו את המוזיקה עצמה אני לא שומעת. אני שומעת רק רעשים, מרוב שהווליום חזק. וכואב לי באוזניים, זה כבר לא נעים. זה לא נעים בכלל.

אבל אני חייבת לעשות את זה. אני עושה את זה לעצמי וזה עושה את זה לי וזה פשוט חובה במצבים כאלה.

אני לא שומעת את הנשימות שלי. אני לא שומעת את הצעדים שלי.

אני רק שומעת את הבאסים הכבדים ומהגעילים ומסתכלת למטה על הרגליים שלי.

זה לא בריחה לעולם טוב יותר.

זאת פשוט בריחה

ואם יש בשיר מילים, אז אפילו יותר.

המצב כל כך נורא.

אני שרה לעצמי את המילים בראש

ואני לא יוצאת מהלופ הזה. אני נכנסת חזק וחזק יותר

קשה לי

Rain down, rain down
Come on rain down on me

המרחק בינינו הרגיש הרבה יותר גדול מאשר מרחק של שתי שכונות.

רציתי לקבור את עצמי בתוך השמיכה.

הנה שוב אני חוזרת לימים המגעילים שאני בוכה מכל שטות.

מזגתי לעצמי כוס יין והרגשתי עצמי קצת משוחררת, קצת לבד.

זה הרגיש ממש נפלא לרגע.

רק אני שם.

אבא בתל אביב ואחים בצבא ורות בשיעור ואני כאן.

ואני עצמאית. ואני לא קטנה בכלל ואני בבית לבד.

ואני שותה כוס יין.

אבל ההרגשה הטובה הזאת עברה בין רגע ונרקמה לה לאט לאט בחזרה המרירות של היום האפל הזה.

שלחתי לך הודעה כי ידעתי שאם אתקשר לא תענה.

ולא ענית.

וידעתי שראית ולא ענית.

כבר מזמן שחכתי על מה רבנו, אבל זה ממש לא שינה לי באותו רגע. כי מה שזכרתי זה שאנחנו רבנו ואתה לא עונה להודעה ואני בבית לבד עם כוס יין ויש לי בחילה.

הרגשתי לרגע כאילו אני בשפל. כאילו אני מתחת לאדמה, צועקת וצועקת, והקול שלי משתלב עם האספלט ונבלע בו כך שמעלי מתהלכים אנשים בלי שום מושג מה קורה בעולם התחתון.

הרגשתי שיש לי הכי הרבה צרות בעולם.

וידעתי שגם אתה מרגיש ככה.

ואז שמעתי את האזעקה.

פעימות לב

"הלו?"

"אני אוהבת אותך"

"אני אוהב אותך מאוד"

ישראל גורמת לך להבין כמה הבעיות שאתה מתעסק בהן הן התפל, וכמה חשוב להיות ביחד.

מלא זמן רציתי לכתוב את זה. כבר הרבה זמן לא כתבתי כאן משהו שלא קרה במציאות. זה כיף לפעמים השראה מאקטואליה