היא ישבה עם רגליים פתוחות באמצע הגג של הבניין הנטוש באמצע שכונה אפורה באמצע הרצליה באמצע החורף באמצע היום. היא נשענה על המרפקים ונשמה לרווחה. כל הגוף שלה היה נקודות, עור ברווז וצמרמורות. היא מדי פעם רעדה או העבירה גל קור בגוף. היא הייתה עם גופייה וג'ינס קצת קרוע, כמו תמיד. לא היה לה כח לאכול, לא היה לה כח לעשן, לא היה לה כח לשים מעיל. היא פשוט ישבה שם, כמו כל יום, ולא עשתה כלום. היא האדם היחיד בעולם שגם הצליח לא לחשוב על כלום. פשוט כך, לשבת שם, כשקר ומצמרר, באמצע העולם, ולא לחשוב על כלום. או יותר נכון, לחשוב על כלום.

ואז היא שמעה צעדים. לאט לאט, זוג רגליים עולה במדרגות. צעד צעד, ועם כל צעד, פעימות הלב שלה גברו וגברו. היא עדיין לא זזה. אם היינו מסתכלים עליה מבחוץ היא הייתה נראית לנו בדיוק אותו דבר כמו שנראתה לפני רגע. אבל בפנים, בפנים הכל השתגע.

המחשבות החלו לרוץ במוחה, ולאט לאט העור שלה נהיה אדמדם. היא התחממה כל כך. בגלל זה היא לא לבשה מעיל. כי לא משנה כמה קר היה בחוץ, כאשר הייתה שומעת את הצעדים האלו, הייתה מתחממת כל כך.

הוא כעת עמד מאחוריה.

הוא ירק על הרצפה "שוב את פה?"

מלמל ובעט בה בגב התחתון.

"כן . אני פה שוב " היא לחשה

"את יודעת מה קורה היום " 

היא לא ענתה

"אני יודע שאת יודעת מה קורה היום. את פשוט פחדנית מדי אז את לא אומרת"

"נכון " היא אמרה.

"אז החלטת ?" הוא שאל , והתחיל ללכת. עכשיו הוא ניצב מולה, והיה הרבה יותר גבוה ממה שזכרה.

"כן .

אני נשארת."

הוא התקדם עוד ועוד לעבר פינת הגג. "אז בטוח ? " הוא שאל. ושוב היא לא ענתה.

כמה שהוא נראה חזק מבחוץ, הוא התקפל מבפנים. הוא כמעט בכה, אבל הוא לא רצה לקרוס מולה. הוא רצה כל כך שהיא תגיד משהו, שהכל יחזור להיות כמו פעם. שהיא תחליט שהיא יורדת עכשיו מהגג, שהיא שוכחת מה הוא עשה לה, שהיא נזכרת בשנים המדהימות שהיו להם. אבל מאז שהכל נפל, היא בקושי דיברה. היא רק ישבה על הגג ההוא באמצע, ולא הסכימה לרדת. 

הוא רצה להאמין שהיא עדיין אוהבת אותו. ולכן, לכן הוא הציב לה את התנאי. אמר שהוא נותן לה שבוע ימים לרדת מהגג. ואם ביום האחרון היא לא יורדת, הוא קופץ ממנו. והנה הגיע היום האחרון

והוא לא האמין. לא האמין שהיא לא וויתרה, שהיא לא סלחה.

הוא התיישב על המעקה, הסתכל למטה, והחליק.

והיא רק ישבה שם. חזר לה הקור, חזרו לה הצמרמורות, היא חזרה להישען על המרפקים. היא חזרה לחשוב על כלום, לעולם.

מסורות זה לחיים, זה דברים שאסור לוותר עליהם. כמה שהן לפעמים מעצבנות או מעיקות, המסורות יישארו וישאירו אחרינו את החותם האישי.

ארוחות שישי אני בחיים לא אפסיד, אפילו שהפסקתי להאמין ממזמן. זה משפחה, זאת אחווה, זה כיף . הבית של סבתא הוא המסורת הכי גדולה בשבילי.

את המנורה הזאת עשו מביצה של בת יענה. סבתא ואני קנינו אותה ביחד בצפון לפני ארבע שנים

המשקפיים הישנות של סבא ז"ל. תמיד אחותי ואני היינו שמות אותן עלינו וצוחקות

הפרחים המזוייפים של סבתא, כי כל סבתא צריכה זר פרחים מזוייף בבית שהיא תגיד לכולם כמה שהוא נראה אמיתי

תמיד קינאתי בסבתא על כמויות התכשיטים שלה (:

סבתא וסבא ז"ל , עוד בימים האלו .. ^^

אחד מהציורים של סבא..

רשימת קניות (:

משפחה זה הכי הכי, לא משנה מה. ♥♥

לכל המגיבים למיניהם , אין פה פוטושופ בכלל. אני ממש לא אוהבת להשתמש בעריכה על תמונות כאלה. זה הכל עדשת 50 מ"מ חדשה שאבא הביא לי, בלי פוקוס אוטומטי. אני יודעת שחלק מהתמונות מוגזמות בעניין הפוקוס אבל זה נראה לי קצת מייחד אותן . 

תודה רבה על המומלצים

גם כן שוויון.

גם כן חינוך.

גם כן הערכת האופי וההשקעה.

כשהגעתי לבית הספר בכיתה ז' ידעתי שאני נכנסת לעולם קצת אחר. עולם של מצטיינים, של מחוננים, של קצת שוויצרים וקצת פרפקציוניסטים. ופחדתי. פחדתי שהתלמידים ייתנשאו מעלי, שלא יהיה לי עם מי להיות. אבל קצת טעיתי, כי התלמידים פה מדהימים. המורים זאת הבעיה

הגעתי עם שיער צבוע בקצוות, משהו שהיום נראה לי כמו כלום. קצת מורים עיקמו שפה עליונה, אבל זה לא ממש השפיע. אחר כך התלבשתי קת שחור יותר, התאפרתי קצת מרוח יותר, לקראת כיתה ח ובהמשכה התבודדתי קצת ושמעתי מוזיקה רועשת. המורים התחילו להתסכל קצת מוזר, התקשרו להורים מדי שבועיים אבל זה היה בסדר.

כיתה ט' הייתה אחלה, עד שהתחלתי לעשן בבית ספר. אז מורים התחילו לדבר איתי, לקחת אותי לשיחות. זה המשיך בזה שמורים לא נתנו לי להשתתף בשיעורים וכל מיני שטויות כאלה. אבל עזבתי את זה, זה לא היה חשוב לי כל כך.

אבל השנה, סוף סוף כיתה י', לקחת עוד צעד לקראת סוף בית ספר, לקראת החירות. ואז היום קרה משהו ששבר אותי

יש משחק בשכבה, לגרד לחבר שלך את היד עד שהוא מסיים להגיד את כל השמות של החיות מא' עד ת', ואז נהיה פצע כזה עם דם ביד. זה כבר איזה חודש מסתובב בשכבה, ולפני כמה ימים המורים והמנהל שמו לב לזה שעוד ועוד תלמידי כיתה י' פנו לאחות וביקשו תחבושת. אז המורים, בצדק מוחלט, החליטו לעשות שיחה. שכל מחנך ידבר עם הכיתה שלו ויסביר כמה שזה לא בסדר, יבקש מתלמידים שיש להם את הפצע להראות למורה ולכיתה, ובעקבות זה ייתקשרו להוריו וידברו איתם. אז בבוקר, ישבתי עם חצי אוזנייה באוזן, חצי ישנה, חצי מקשיבה בשיעור חינוך .

"ורק רצינו להגיד שזה מאוד לא מוסרי, לא בריא, אלים, לא חברי.. ואנחנו מבקשים שהמשחק הזה לא ימשיך. ודבר אחרון, כל מי שיש לו פצע כזה על היד, נא להראות לי עכשיו" קשקשה המורה. אני עדיין הייתי חצי רדומה, והיה שקט בכיתה. לאף אחד לא היה פצע מפגר על היד. ואז המחנכת הביטה בי. כולם הביטו בי ."נו, נעמי, תראי לי את היד"

"סליחה ?"

"תראי לנו את הפצע שיש לך ביד"

"אין לי פצע ביד, למה שיהיה לי פצע ביד?" התרגזתי קצת

"הייתי בטוחה ש.. כי את בצופים ו.. "

"אני לא בצופים. כל מי שיושב לידי בצופים. אני היחידה מכל השורה הזאת שלא בצופים ואת פונה דווקא אלי."

"פשוט כל המורים, ציפינו שיהיה לך פצע ו .. לא משנה."

אין לי מילים. אני רוצה לצרוח, לא יודעת למה זה באמת כל כך מעצבן אותי