האור מסנוור לי את העיניים
כשהייתי קטנה תמיד הייתי מסתכלת בכוונה על השמש, כי חשבתי שהיא תעשה לי עיניים בהירות יותר
רציתי עיניים חומות בהירות
אבל זה אף פעם לא עבד. עד היום אני בוהה בשמש כל הזמן, בתקווה שאולי הן קצת יתבהרו
אבל עכשיו אני מסנוורת ממשהו אחר
מאור מזויף, לא טבעי
יש אור עלי. לא אור אחד.
יש כמה מנורות עלי. מלמעלה, מלמטה, מכל הצדדים. אני מוארת, ואני עומדת במרכז הבמה
אבל זה מסנוור לי, וזה לא כיף לי.
אני לא מחזיקה את ההופעה. אני לא מסוגלת להחזיק הופעה.
אני צריכה שהמחליפה תבוא ותחליף אותי, כי אני לא יכולה.
כולם מסתכלים עלי, מחכים שאני אתחיל. אני קפואה, לגמרי. אני רואה את שני המוזמנים שלי בקהל, והם מחכים שאני אתחיל.
אבל אני פשוט לא יכולה. פשוט ככה. יש לי את כל השורות בראש, אני יודעת הכל כמו שצריך.
אבל הפה לא נפתח, ואני מתחילה לבכות
ואני שומעת את אבא קצת צוחק עלי מהקהל, ואנשים מתחילים להתלחשש. כמה יוצאים מהאולם באכזבה.
אני מאכזבת
כי חשבתי שאני אוכל להחזיק את זה
אבל אני פשוט
לא
מסוגלת.
