אנחנו עומדים הכי קרוב שאפשר

אתה נושם לי על השיער ואני נושמת לך הצוואר, אין בינינו שום מרחק, שום אפשרות לתזוזה.

ועדיין

יש משהו בינינו

כאילו חומה כבדה

דקה אבל משמעותית כל כך

כל יום לבנה ממנה נופלת, כי אני מבינה עוד קצת איך לפעול

אז כל יום אני מוציאה את הפטיש ושוברת קצת מהחומה, ורואה עוד קצת ממך

ומדי פעם גם אתה עושה את זה.

אבל החומה עדיין שם, וזה מוזר לי. אף פעם לא הייתה חומה, אף פעם לא היה כזה קשה

יותר מוגנת

האצבע עוברת על הגב שלי

מהעורף

לעמוד השדרה

לגומות למטה

ועם כל מגע באה צמרמורת, כמו גל, עוטפת אותי, העור שלי נהיה נקודות נקודות

ואני נושמת עמוק ומחייכת קצת

וזה מושלם. זה באמת מושלם.

אבל הרגע עובר

אבל ברור לי שהוא יבוא שוב

אני עולה על הר

קשה לי נורא. אני עם הנעליים הכי איכותיות ועם בגדים רפויים ותיק קל, אבל קשה לי. יש רוח וקצת קר, ואני נאבקת בחיות ובסלעים.

רע לי. יש לי בחילה והתייבשתי ואני רוצה רק לעצור ולהישכב על האדמה וללכת לישון. אבל אני לא עושה את זה, כי משום מה, אני בטוחה שברגע שאגיע לפסגת ההר, הכל יהיה מושלם. לעד. ככה, כי השקעתי ומגיע לי.

אז הגעתי לפסגת ההר. וכיף לי נורא. אני עומדת שם ונושמת את האוויר הצח ורגוע לי כל כך. הגעתי, כי התאמצתי, ועכשיו הכי טוב לי בעולם.

אבל אז אני מחליקה על אבן קטנה ונופלת במורד ההר. את כל הירידה אני עושה בנפילות. הגוף שלי מדמם, ואני לא יכולה לעשות עם זה שום דבר. אבל לא הגיע לי. הגיע לי להישאר על הפסגה. אני התאמצתי. אני הזעתי. אני השקעתי. אז איך זה שחזרתי שוב למטה?

את רגועה. זה הרגע הכי טוב ביום שלך. את מוגנת ונושמת וניהנית. הפרצוף שלך רפוי, הגוף שלך משוחרר, ואין תחושה יותר נעימה מאשר התחושה שנמצאת בך כרגע. את רוצה להמשיך ככה עוד שעות, כי את יודעת שזה ישפר לך את כל היום, אולי אפילו את כל השבוע.

אבל אז זה נכנס בך. ואת מתחילה להזיע ולפחד ואולי קצת לצעוק והלב שלך פועם כי העלילה משתנה. את כבר לא מוגנת בכלל, אבל את גם לא מודעת בכלל. את לחוצה ועצובה ובורחת כל הזמן, ואין לך שום דבר לעשות עם זה. את בטוחה שזה יהיה המצב לעד. את כלואה בזה, ואין לך דרך לצאת, כי זה פשוט שם. את רוצה לצרוח ולבכות אבל את לא יכולה, רק אחר כך את תוכלי.

ואז את מגיעה למצב הביניים, בין הגיהנום לגן עדן. את מעופפת באוויר חסרת אונים, ואת כבר מודעת לכך שאת יכולה לשנות את המצב. יש לך בחירה. או להישאר במצב הנתון, ואולי העלילה תשתנה, או לבחור בבחירה השניה. את אף פעם לא תבחרי להישאר במצב הנתון, כי את מפחדת מדי. אולי את תיפלי חזרה לגיהנום, גן עדן נראה רחוק מדי. אז את בוחרת בבחירה השניה. ואת קמה. את במיטה שלך, את מרגישה שאין אוויר בחדר, ואת נזכרת לאט לאט במאורעות הלילה. את יודעת שלא תוכלי לישון היום שוב. וכשהפחד הכי גדול שלך הוא שינה, המצב מזדיין מאוד.

היא מיצתה את הכל.

היא עכשיו מרחפת על כוכב שם בשמיים

מסתכלת על כולנו ומחייכת

כי היא מיצתה את הכל

היא מיצתה את הריבים והצעקות והשטויות והבולשיט שיוצא לאנשים מהפה

היא פשוט מיצתה את זה

אז יום אחד היא עמדה באמצע הרחוב הפינתי בשכונה המגעילה והדוחה

וצרחה

פשוט ככה

אנשים עברו וירקו עליה, אבל היא המשיכה לצרוח

עד שהתרוקנה

כי אחרי הכל, היא מיצתה את הכל

ואם הכל היה בתוכה, ברגע שצעקה, התרוקנה, והתעופפה

ועכשיו היא על הכוכב, מחכה לי, שאצרח ואעלה אליה

וגם אני מחכה לצרחה

כי מיציתי את הכל.