חיים בלי רגשות

האנשים האלו שלא שווים אפילו שקל, ששם רק מתי שהם צריכים אותך אין לי כבר מה להגיד להם.
עד שאני לא באמת אתנתק, הם לא יבנו או שזה גם לא ישנה להם. 
אוי כמה שאני עייפה, יום הורים אני באמת שלא רוצה לדעת מה יהיה בו.
הדרכה זה מושלם והכל אבל אני מחכה ליום שאני אתפוצץ על הראשגד שלי או על הצוות שלי או משהו בסגנון.
אני מרגישה לא משמעותית. ואין לי למי  לבכות על זה שאין לי את המקום בו אני נושמת.

לפחות יש את השירים החסרי פואנטה האלו שמכניסים אותי לשלוותיות יתר.

אוף. אני לא צריכה לבכות אבל למה זה קרה כל כך מהר ולמה אני מפתחת משהו כל כך מהר ולמה אני לא יכולה לשים זין ולעשות מה שבא לי. 
יום הורים, אוי  

זה היה כל כך דיסקרטי ונחמד, 
כל כך.
זה היה יפה ושקט, צחקתי על מה שהייתי אמורה לצחוק, לא סיפרתי יותר מידי,
וכמובן ששמתי לב למילים, לרמיזות, סתומה אני לא.  
אבל בחרתי לשמור על זה בסוד, אני יודעת שזאת לא אשמתי, ואני ודעת שזה עניין של כמה ימים,
אפילו פחות משבוע.
אני מבינה שאנשים בוחרים לדבר ולספר, אני מבינה את זה לגמרי,
אבל תמיד יש את האנשים ששומעים מהצד,
ואיך תוך כמה מילים קטנות, שהאדם הלא נכון שמע אותן מהצד,
וזה כבר לא דיסקרטי,
וזה כבר לא שקט,
וזה פשוט,
רועש.  

זה נהוג היה להיות המקום האהוב עליי. 
המקום שהציל אותי אז בחטיבה, שינה אותי, עשה אותי אדם חדש,
מקום עם ערכים, דמויות לחיקוי, חברים לחיים, אנשים חדשים, הבית השני.
עכשיו, השעה היא 19:53 עוד שבע דקות מתחיל שיעור הספייניג שלי, שאליו כנראה אני לא אלך.  ובמקום זה אני אשב ורשום כמה שנהגדתי לאהוב את המקום הזה, את המקום המכוער אבל יפה הזה, אשר שנמצא כמעט בכל מקום, וידוע בשם, הצופים. 

חזרתי לשם בסוף כיתה ח', עשיתי את שינוי חיי שם, נהייתי שקטה, ההכרתי חברות לחיים,
בכיתה ט', התאהבתי במקום הזה, הבנתי כמה טוב זה עוש הלי, ובמיוחד מתי שכולם אמרו שזה הדבר הכי טוב שעשיתי, ומאז פשוט גם אני התחלתי לחשוב ככה.
בכיתה ט' זה התחיל לבוא בחשבון על חיי הפרטיים, התחלתי להתרחק מבנות שהיו איתי בשכבה והתחברתי לבנות שם, היינו חבורה, אפילו היה לנו שם, אני לא אתבייש להגיש אני הייתי ה'מנהיגה' אם אפשר לקורא לזה ככה בכלל... זאת אומרת אני יזמתי את המפגשים הראשונים, משם הברות שלנו רק פרחה, אהבנו לשבת אחת עם כולן, כל ה-10 בנות, והיינו מספרות הכל אחת לשניה, הרגשנו כל כך פתוחות, ואפילו אני שאני כמעט ולא נפתחת לאף אחד.
באמצע ט', התחלתי קצת להרגיש שונה, אבל נתתי לזה לעבור. זה היה סתם דברים מסביב...
רק במחנה זה היה השיא.
רגע, נלך כמה רגעים אחורה. נכון תמיד אומרים שמתי שאהבה נכנסת למקום מסויים, היא יכולה או להפריח או להשאיר שם מלחמה.
במקרה שלי, באותו מחנה, היה לי משהו עם מישהו משם, לא בגיל שלי בפוסט הקודם אפשר לראות על זה. בגלל זה התרחקתי, הייתי מבולבלת, ושוב מרוחקת מכולם, שוב בצד, שוב לבד. אני זוכרת שאחת החברות שלי, שתמיד הייתי שם בשבילה, אמרה שאם יש הדבר שהכי כואב לה, זה שהיא לא הייתה בשבילי שם במחנה. משם המצב שלנו או בעיקר שלי הדרדר.
ומשם להדרכה, ופשוט הכל נורא. הכל. אני אהבתי את המקום הזה, כל כך. היום אני באה לשם רק כי יש לי מחוייבות לשם. 
פעם זה היה המקום שהערצתי, שאהבתי. היום אני עומדת ללידן ומרגישה כל כך מסכנה. 
ושלא ניכנס להתאהבות הפתאומית שלי במישהו מהשכבה שלי שם. שרק מחמיר את העניין, זה נראה לי כל כך נכון, אבל כל כך לא.
ביום שאני אפסיק לפחד מהכל, אני אתחיל לעשות דברים... בנתיים זאת רק אני ברגיל.

איך זה שהמקום האהוב עלי, הפך להיות המקום שאני שם, אבל לא שם.
אני לא אני, סתם עוד אחת מהנהנת מהצד, שמפחדת להגיד את הדעה שלה, שלא אוהבת כלום.
אותה ילדה שקטה שלא אמרה מה עובר עליה ...
אילו רק יכולתי... יכולתי לעוף. לעוף מעל הזמן, לעצור אותו לרגע. לא לחזור אחורה, פשוט לעצור.
והאירוניה. אני אחרי פעולה עם החאקי.
עד פה להיום בחייה המשעממים וחסרי העניין של עוד אחת מכמה. או פשוט סתיו.