אני כבר בחרתי את המקום שלי בחברה. וכרגע? הוא נמצא במקום די עגום. מסתובב במעגלים, לא הרבה משתנה אצלי, אבל אצל כולם , כן. אף גבר לא מתחיל איתי כבר תקופה די ארוכה, אף אחד לא באמת מתקשר אלי לשאול לשלומי, או לרצות לחבור אלי לאיזה ערב נחמד של בילוי רנדומלי. אל תראו אותי ככה, אני לא מהאמונציוליסטיות הרגשניות המטורפות האלו, אני באמת בן אדם נורא ספציפי, יש לי רצונות נורא מיוחד, סגנון לבוש קצת אחר משל אחרים, אני תלמידה די ממוצעת, וההישגים שלי לא הכי גבוהים, יש לי עבודה קבועה וחשבון בנק משלי, ואני רק עוד קצת בת 17. יש לי ניסיון די טוב עם גברים, הייתי בשני קשרים רציניים בחיי, הראשון נראך 4 חודשים עם בחור מקסים, לא הסדר מסיבות די טובות ונשארנו ידידים, ואחד היה משו די לא ברור שנסחב במשך 6 חודשים און אנד אוף. היה לי קשה בשתי מערכות היחסים האלו, במיוחד לקראת הסוף, אני מחשיבה את עצמי לבן אדם נורא ימני בדעותיו, אני לא שונאת ערבים, אבל הם פשוט גרמו לי לטראומה כשהייתי בגיל נורא צעיר וככה נחרט לי במוח. פחד שכזה. אני חושבת שאני בנאדם ססגוני, אאוטסיידרית שכזו, בעיות אכילה, בעיקר שובתת מלאכול לפעמים, לעיתים קרובות, מרחפת לפעמים בעולם משלה, כשבא לי אני יכולה להיות מצחיקה, אני בן אדם שחי את המוזיקה. בפואנטה שלי היא, שיש בי כ"כ הרבה דברים מיוחדים ומגוונים, אז למה, למה לעזאזל אני תקועה? למה לעזאזל כולם מתקדמים ואני תקועה? למה אני לא חיה באמת?!

"יוצא שאת תמיד שותקת אבל בפנים זה בוער ונשרף הכל.."