תאמינו לי, יש לי הרבה דעות על המסע לפולין. אני הייתי במסע לפולין מטעם הנוער העובד, אז חוויתי מסע מאוד מסויים, ויש לי הרבה ביקורת עליו. אבל זה לפעם אחרת. כי היום רציתי לדבר על מה שאני מרגישה שנה אחרי המסע.
כל הזמן לפני הטיסה אמרו לנו שזה לא משנה אם נבכה או לא, שזה לא מעיד עלינו ועל הרגשות שלנו, שכל אחד חווה את זה בדרך אחרת. הרגשתי שזאת ממש לא אני. כלומר, אני סופר אמוציונלית, איך אני לא אבכה?
אבל העולם נורא ניהנה להפתיע אותי, וכמובן שלא בכיתי. זאת בעצם לא כל האמת, כי כן בכיתי באחד הלילות, אבל זה היה סתם כי רבתי עם חברה, אבל לצורך העברת הנקודה נתעלם מהפעם ההיא. אז למה אני הבכיינית לא בכיתי בפולין? אני שכשרואים סרט שואה כבר בכתוביות בהתחלה יש לי דמעות בעיניים, שבעדויות אני יושבת עם טישו, שתמיד הרגשתי הכל בעוצמות פסיכיות, למה לא בכיתי?
אז נכון שבכי הוא לא אינדקציה בהכרח לרגש או להבנה, אבל אצלי הוא כן היה, לפחות עד המסע. בגלל שלא בכיתי, לא הייתי בטוחה בכלל אם המסע שלי היה "משמעותי" או וואטאבר. חשבתי שזה היה בזבוז של כסף. נפגשתי עם החברות שהיו איתי כדי לדבר על מה שהרגשנו, ובעיקר התלוננו שהמדריכה הייתה גרועה ושאנחנו מצטערות שיצאנו.
אבל ביולי, ארבעה חודשים אחרי המסע, פתאום זה קרה. כל הסחרים נפלו, ובכיתי. בכיתי המון. ממש יבבות, עם קולות לא מושכים בלשון המעטה, עם פנים אדומות נפוחות. וכל זה, בגלל פוסט שראיתי ב9GAG, שפתאום הפיל עליי את כל מה שבאמת הבנתי בפולין.
בגלל זה, היום אני לא מתחרטת לרגע על המסע. עדיין יש לי הרבה ביקורת על המון דברים בהתנהלות שלו, ולפעמים אני חושבת שהיה עדיף שאני פשוט אצא עם ביה"ס (למרות שגם שם בטח הייתי מוצאת על מה להתלונן). אבל שום דבר, ואני ראיתי ושמעתי אין ספור עדויות, עשרות אם לא מאות סרטים, קראתי ספרים וביקרתי בתערוכות, שום דבר לא משתווה להליכה על האדמה במחנות. אני אפילו לא יודעת איך להסביר את זה, אבל להיות שם באמת, זה משהו אחר. אני חושבת שאם לא הייתי רואה את כל הסרטים והעדויות ויודעת כל כך הרבה על המלחמה לפני זה, זה לא היה אותו דבר. אבל זה עדיין חוויה אחרת.
למרות שאני חושבת שאין שום דבר שמשתווה ללהיות במחנות, אני עדיין חושבת שיש חשיבות אדירה בכל ההנצחה שמסביב. דווקא בגלל שזה ישר נופל עלייך כשאתה שומע את זה ממישהו שיושב מולך. לעדויות יש השפעה נורא חזקה עליי (אקזיביט איי- כל הבכי שמתואר לעיל), והן גורמות למי ששומע אותן להפנים את הפן האישי של השואה, את ההקרבות והגבורה של מישהו אחד, ועוזרות לא לטבוע בתוך כל מה שיודעים על השואה.
סבא וסבתא שלי ניצולי שואה. היו, כי שניהם נפטרו. לסבא שלי יש סיפור "אנה פרנק" סטייל, כלומר הוא היה במסתור כל המלחמה. אבל סבתא, סבתא קיבלה את חוויית השואה המלאה, אם להתנסח בחוסר רגישות. היא לא סיפרה כמעט כלום. אנחנו יודעים כל כך מעט, עד המוות שלה היא סירבה לתת עדות. סבתא נפטרה לפני שנולדתי, אז זה לא שהייתה לי הזדמנות לשאול אותה, אבל תמיד הרגשתי שמשהו פספסתי.
עמדתי באושוויץ ודיברתי עליה ועל המשפחה שלה. אני חושבת עכשיו על ההורים שלי, על המשפחה שלי, עברו רק 70 שנה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
סבסטיאן