Reine du Ciel

המוח שלי יחליט שזה אחלה טיימינג לשקוע במחשבות על החיים.

והפעם, נושא שעלה לא מזמן, העתיד שלי. 

אולי, נועדתי להיות ממוצעת? יש הרבה אנשים כאלה, ואולי אני אחת מהם? 

אמא שלי רדפה אחרי החלומות שלה. היא עבדה הרבה שנים בתור שכירה, כמעצבת גרפית, עד שהיא החליטה לעזוב הכל ולהפוך למאיירת. ואמנם אין בזה הרבה כסף, ולא תמיד יש לקוחות, אבל היא מאושרת.

אבא שלי עובד מדינה. הוא לא אוהב את העבודה שלו, זה בטוח. הוא אוהב היסטוריה, פילוסופיה, הוא למד ועשה דוקטורט וגם הרצה ולימד. אני לא יכולה להיכנס למה שהוא עוסק בו, גם כי אסור לי אבל בעיקר כי אני לא יודעת הרבה. אני כן יודעת שהוא אחד האנשים החכמים ביותר שאני מכירה, שאנשים מעריכים את מה שיש לו להגיד ותמיד רוצים לשמוע את דעתו, והוא עושה הרבה כסף. אבל אני לא חושבת שהוא מאושר. 

מפחיד אותי שירשתי ממנו את זה. שגם אני לא אהיה מאושרת. איזו מחשבה חרא.

תודה רבה למוח שלי שבמקום לתת לי לשבת וללמוד, מכריח אותי לחשוב דברים מדכאים.

תאמינו לי, יש לי הרבה דעות על המסע לפולין. אני הייתי במסע לפולין מטעם הנוער העובד, אז חוויתי מסע מאוד מסויים, ויש לי הרבה ביקורת עליו. אבל זה לפעם אחרת. כי היום רציתי לדבר על מה שאני מרגישה שנה אחרי המסע. 

כל הזמן לפני הטיסה אמרו לנו שזה לא משנה אם נבכה או לא, שזה לא מעיד עלינו ועל הרגשות שלנו, שכל אחד חווה את זה בדרך אחרת. הרגשתי שזאת ממש לא אני. כלומר, אני סופר אמוציונלית, איך אני לא אבכה? 

אבל העולם נורא ניהנה להפתיע אותי, וכמובן שלא בכיתי. זאת בעצם לא כל האמת, כי כן בכיתי באחד הלילות, אבל זה היה סתם כי רבתי עם חברה, אבל לצורך העברת הנקודה נתעלם מהפעם ההיא. אז למה אני הבכיינית לא בכיתי בפולין? אני שכשרואים סרט שואה כבר בכתוביות בהתחלה יש לי דמעות בעיניים, שבעדויות אני יושבת עם טישו, שתמיד הרגשתי הכל בעוצמות פסיכיות, למה לא בכיתי? 

אז נכון שבכי הוא לא אינדקציה בהכרח לרגש או להבנה, אבל אצלי הוא כן היה, לפחות עד המסע. בגלל שלא בכיתי, לא הייתי בטוחה בכלל אם המסע שלי היה "משמעותי" או וואטאבר. חשבתי שזה היה בזבוז של כסף. נפגשתי עם החברות שהיו איתי כדי לדבר על מה שהרגשנו, ובעיקר התלוננו שהמדריכה הייתה גרועה ושאנחנו מצטערות שיצאנו. 

אבל ביולי, ארבעה חודשים אחרי המסע, פתאום זה קרה. כל הסחרים נפלו, ובכיתי. בכיתי המון. ממש יבבות, עם קולות לא מושכים בלשון המעטה, עם פנים אדומות נפוחות. וכל זה, בגלל פוסט שראיתי ב9GAG, שפתאום הפיל עליי את כל מה שבאמת הבנתי בפולין. 

בגלל זה, היום אני לא מתחרטת לרגע על המסע. עדיין יש לי הרבה ביקורת על המון דברים בהתנהלות שלו, ולפעמים אני חושבת שהיה עדיף שאני פשוט אצא עם ביה"ס (למרות שגם שם בטח הייתי מוצאת על מה להתלונן). אבל שום דבר, ואני ראיתי ושמעתי אין ספור עדויות, עשרות אם לא מאות סרטים, קראתי ספרים וביקרתי בתערוכות, שום דבר לא משתווה להליכה על האדמה במחנות. אני אפילו לא יודעת איך להסביר את זה, אבל להיות שם באמת, זה משהו אחר. אני חושבת שאם לא הייתי רואה את כל הסרטים והעדויות ויודעת כל כך הרבה על המלחמה לפני זה, זה לא היה אותו דבר. אבל זה עדיין חוויה אחרת.
למרות שאני חושבת שאין שום דבר שמשתווה ללהיות במחנות, אני עדיין חושבת שיש חשיבות אדירה בכל ההנצחה שמסביב. דווקא בגלל שזה ישר נופל עלייך כשאתה שומע את זה ממישהו שיושב מולך. לעדויות יש השפעה נורא חזקה עליי (אקזיביט איי- כל הבכי שמתואר לעיל), והן גורמות למי ששומע אותן להפנים את הפן האישי של השואה, את ההקרבות והגבורה של מישהו אחד, ועוזרות לא לטבוע בתוך כל מה שיודעים על השואה. 

סבא וסבתא שלי ניצולי שואה. היו, כי שניהם נפטרו. לסבא שלי יש סיפור "אנה פרנק" סטייל, כלומר הוא היה במסתור כל המלחמה. אבל סבתא, סבתא קיבלה את חוויית השואה המלאה, אם להתנסח בחוסר רגישות. היא לא סיפרה כמעט כלום. אנחנו יודעים כל כך מעט, עד המוות שלה היא סירבה לתת עדות. סבתא נפטרה לפני שנולדתי, אז זה לא שהייתה לי הזדמנות לשאול אותה, אבל תמיד הרגשתי שמשהו פספסתי. 

עמדתי באושוויץ ודיברתי עליה ועל המשפחה שלה. אני חושבת עכשיו על ההורים שלי, על המשפחה שלי, עברו רק 70 שנה. 

שיש תקופות שפשוט יש לכם יותר מידי זמן לחשוב?
אני בתקופה כזו כרגע.
זה בדרך כלל לא כזה בעייתי, כי אני נוטה לחשוב על דברים ברומו של עולם או ממש שטותיים. היתרון בזה הוא שהמצב עליו אני חושבת הוא תמיד א. לא בשליטתי, או לפחות לא בשליטה רק שלי, או ב. כל כך מטומטם שאני לא מבזבזת את הזמן שלי עליו.
אבל הפעם, המוח היקר שלי החליט לחשוב על העתיד שלי. אני דיי מרוצה מעצמי באופן כללי, ומזה הרבה זמן שאני רואה את עצמי כמישהי עם הרבה יכולות ועם הרבה פוטנציאל.בגלל זה הייתי די מופתעת מהמחשבה שעלתה בי פתאום- שאני לא מספיק טובה בשום דבר כדי לעשות ממנו קריירה, ומעבר לזה, אין לי שום דבר שאני מספיק טובה בו ומספיק אוהבת כדי להילחם עליו.

זה נשמע אפילו בתוך הראש שלי קצת שטויות, כי תמיד הייתי החברה המוכשרת, זאת שכל דבר שהיא מנסה היא מצליחה.
אבל זה בעצם העניין, אני לא באמת טובה בשום דבר, פשוט מעל לממוצע. מספיק כדי שזה ירשים אנשים, אבל לא מספיק בשביל שום דבר אחר.

מאז שהתחלתי להכיר את עולם המבוגרים, הבנתי שהרבה אנשים עובדים במשהו שהם לא בהכרח אוהבים. בטח שלא אוהבים באמת, עם תשוקה. ותמיד חשבתי שאני לא אהיה כזו, שאני אעשה משהו שאני אוהבת באמת, ואהנה כמה שיותר. אחרת לא אצליח לקום בבוקר.
אני עדיין דבקה באמירה השנייה, כלומר, אני לא חושבת שאני אצליח לקום בבוקר בשביל משהו שאני לא אוהבת. אבל לאחרונה נוצר בי קונפליקט פנימי, כי אמנם יש דברים שאני באמת אוהבת, אבל אני לא טובה בהם מספיק. אז איך אני אוכל להפוך אותם לקריירה?
גם דברים שאני אוהבת, לא תמיד יש באמת מה לעסוק בהם. ובטח שלא משהו עם כסף טוב. שגם זה, אגב, חלק מהעתיד שדמיינתי לעצמי פעם. עבודה עם כסף, וגם שאני אוהב אותה? מאוד נאיבי עכשיו כשאני חושבת על זה.
אבל הייתי מתפשרת על משהו בלי הרבה כסף, אם באמת היה לי סיכוי. אבל ככל שאני חושבת על זה יותר אני פחות מאמינה בעצמי.
זאת תחושה שכבר הרבה זמן לא הייתה לי, ואני מאוד לא מרוצה ממנה. כמו שכתבתי מקודם, לרוב אני באמת ביחסים טובים עם עצמי. והרבה זמן כבר לא התערערתי ככה, וזה ממש לא לעניין בעיניי. אני דורשת שזה יפסיק מיד.  

על רקע זה החלטתי ללמוד לעשות שפגט.