הימים האחרונים עברו בי עם תחושה לא טובה.

לפני כמעט חודשיים, בפרידה, היה לי רע. אבל ידעתי שאחרי זמן קצר יהיה לי יותר טוב והגלגל יסתובב, ואני אמשיך והוא יתקע במקום.

אבל אני יודעת שטוב לו. הוא רצה את זה. ועכשיו הפחד שאני לא אעבור את זה לא עוזב אותי.

הפחד שאני לא אעבור את זה. שהכל ימשיך להזכיר לי את הכל. שכל פעם אני אזכר, ורק אזכור כמה טוב היה, אמשיך להבליג על כל השאר.

החופשה באילת, המוטיבציה שנתן לי, האהבה הגדולה הזאת שחלקנו כל יום, האינטימיות האינסופית הזאת.

הוא עשה לי טוב. והוא הלך, ונותרתי קצת בחושך.

אני לא מוצאת מילה אחרת מלבד 'אבל'.

האבל עליו ועלינו מכרכר ומכרסם אצלי בלב. ואין לזה שום קשר לתקווה.

לא היה לי יותר מדי עם מי לחלוק לאחרונה, ומה זה ישנה? כמה אפשר לחפור על אהבה שנגמרה, על שאי אפשר להישאר ידידים, לשמוע שהוא אידיוט ולהגן עליו בכל זאת. הלוואי שהייתי מצליחה להתחרט עליו.

אז מגיעה שנה חדשה

וכמו בפינבול, האסימון קופץ לי למעלה ומדגדג לי בפעמון, ומזכיר לי שכל השנה שקדמה לזאת הייתה איתו.

כל החגים, כל הימים המיוחדים, הכל היה איתו ואת השנה הזאת אני מתחילה לבד.

הפחד שאני לא אעבור את זה...

איזו לא רוצה למצוא לה כבר את בעלה, רק כדי לסיים עם כל השטויות של הלבד. זה לא הביוקר החדש, לא. הכלב שלי לא מספיק לי, מממ, לא.

שנה של התחלות חדשות

שנה של שחרור

שנה של חופש

של עבודה מספקת

שנה של השלמה

שנה של אהבה

שנה של אושר, וכיף אמיתי

שנה חדשה לגמרי

בשבילי

נכנסתי לישארבלוג בפעם הראשונה בגיל 11. הייתי בלוגרית אמיתית, הולכת למפגשים בעזריאלי, מנסה להתגנב אל הגג

ואיפשהו בדרך טיפה התאהבתי פה, פרשתי. פתחתי, סגרתי. פתחתי שוב, ולא כתבתי.

כשאתה שמח אין כ"כ סיבה לכתוב. על מה תכתוב, על כמה שהחיים יפים?

אף פעם לא הייתה לי מוזה כשאני שמחה. אז עכשיו, בגיל 20 וקצת, אחרי חודש של שינויים, כתיבה נראית כמקום המושלם לבריחה.

לפני חודש זה נגמר, הוא, גמר איתי.

הימים הכי יפים היו איתו, הרגעים הרגישו לקוחים מגן עדן לפעמים,

13 חודשים של נטו הערכה ואהבה.

קשה בלי.

התרגלתי שיש לידי מישהו במיטה בסופ"ש, התרגלתי לחיבוקים העייפים באמצע הלילה
לאסמסים ולשיחות, ליציאות ולרומנטיקה היפה שהייתה לשנינו.

הכי רע לסיים קשר בהרגשה שלא מיצית אותו, וזה היה המצב שלי.

הוא אמר שהיו כמה ימים רעים ושהגיע להחלטה,

וכשאני נזכרת בפרידה התמונה הכי כואבת היה החיבוק האחרון שלנו. ידעתי, שהוא יודע, כמה הוא הורס אותי.

לא הפסקתי לבכות, זה היה סופ"ש ולא יצאתי מהבית. זה היה אחרי הצפה בדירה, אמא עברה לדירה אחרת, ואני נשארתי בוכה בהריסות ובדירה ללא רצפה. אחרי זה התחיל להיות טוב יותר, התחיל שלב מחיקת התמונות, הורדה מהשיחות המקוצרות בנייד, תמונות בחדר, לספר לחברים ולמשפחה.

הוא היה חלק מהכל. ידעתי שהוא זמני, שבעלי הוא לא יהיה, אבל זה היה מושלם.

התחלתי להיפגש עם בחורים מהעבר, קשה שלא להרגיש כמו זונה, האמת...

אומרת לעצמי שאני ממשכה הלאה, אבל, מן הסתם, רק מתחמקת מלהיות לבד. ואולי להזדיין עם מישהו זה טוב יותר. 

כשאניבטוחה שזה מאחוריי פתאום נתקלת בבן אדם ששואל איך איתו, שלא מעודכן בתמונה,

בהודעות ששמרתי ממנו, כותב כמה שאוהב, ותמיד אמר "אני אוהב יותר".

מה הלאה? 

להשתחרר מצה"ל,

רק עוד קצת

להתחלה חדשה באמת.

בברכת היומולדת כתבתי לו, כל עוד הפרפרים בבטן- יש לנו את זה

השבוע הרגשתי שלא מרגישים לי פרפר בחזרה.
" "דעיכה". אני מרגיש דעיכה. אבל אולי זה רק לעכשיו וישתנה כשנפגש

אז מחר נפתח את זה

אני מעדיף שלא להכנס לשיחות האלה

אז להמשיך לדעוך, כאילו...וולקאם?

לא. נראה כבר. את בוכה? אני לא רוצה שתבכי...

איך אתה מכיר אותי?

את בוכה

יפה."

הוא אומר שהוא אוהב והיום אני מאמינה

יותר מאמינה בזה שהוא אוהב פחות ואני יותר, מפעם.

ובא לי פיפי ובאה לי נזלת,

אסלה קרה, בוכה ומקנחת.

מסתכלת במראה ממול ופתאום האף שהאדים נראה לי טוב, וגם הריסים הרטובים.

דאמט, הורדתי בשבילו שערות. אם היה אישה היה מפסיק לגלח כבר מזמן.