אין לי מקום

בסופו של דבר, תמיד פחדתי מלחשוף את עצמי,

ובעיקר, פחדתי מהשפלה.

בגלל שתמיד לקחתי ללב את מה שאמרו עלי, זה השפיע עלי, ואיכשהו פשוט חיפשתי את האישור של החברה. הייתי נוסעת באוטובוס ושומעת אנשים צוחקים ובטוחה שזה עלי ואז הייתי בודקת אם ישבתי על מסטיק או אם יש לי משהו בין השיניים כדי להבין למה הם צוחקים עלי.

היו תקופות שהייתי רואה בנות שצעירות ממני והייתי בטוחה שהן מדברות עלי כשהן במקרה עברו על ידי והסתכלו עלי, סתם כי הייתי שם. רוב הסיכויים שהן בכלל לא הכירו אותי, ואני סתם נכנסתי לסרטים.

הכי פחדתי מדברים שבכלל יקרו בעתיד. רציתי תמיד להיות מושלמת רק כי פחדתי שהחבר שלי בעתיד יראה את הפגמים שלי ויברח. הייתי בסך הכל ילדה בחטיבה והייתי חושבת על דברים כאלה. הייתי מחפשת אישור של החברה, כשבעצם לא הייתי צריכה אותו.

אני חושבת שבקלות הייתי יכולה ליפול לאנורקסיה, או לבולמיה, או אפילו להיות איזה שפוטה של איזה מטומטמת. אבל כנראה שאני נבונה מזה. שלא תבינו אותי לא נכון, הבנות שנופלות לזה אינן טיפשות, ממש לא. הן פשוט היו במקום הלא נכון בזמן הלא נכון ונפל שכך יצא. כנראה שלי פשוט היה מזל, ואני מאוד מודה על כך.

אבל כן, בקלות יכולתי להחליט שאני שואפת לשלמות, ואני אגיע לכך בכל דרך אפשרית, גם אם אצטרך לפגוע בעצמי.

עם הזמן למדתי גם לאהוב את עצמי, אחרי הרבה זמן. בכך כנראה ניצלתי מהמחלה, ידעתי לאהוב את עצמי ולא לפגוע בעצמי.