מאז ומתמיד היא חיפשה אהבה, ובעיקר את האישור לזה שהיא שווה משהו.
אם מישהו היה שורק לה ברחוב, רוקד איתה במועדון, או אפילו מחייך אליה,
היא הייתה מרגישה הרבה יותר טוב עם עצמה.
הייתה לוקחת ללב, ואפילו חושבת על זוגיות עם אותו אדם, למרות שהוא זר מוחלט.
תמיד, כל שרצתה היה אהבה.
כל חיבוק, נשיקה, אפילו מאימא, היה עושה לה את היום.
הרגישה טוב עצמו.
אבל טוב, זו הייתה מריה. רומנטיקנית חסרת תקנה.
הייתה חולמת תמיד על מחוות רומנטיות גדולות מסרטים וספרים.
אוי, כמה שהייתה רוצה שיעמדו לה מחוץ לחלון עם בום-בוקס שינגן איזה שיר קיטשי.
כמה הייתה רוצה לפגוש את אהבת חייה בזמן שתתקע בו עם ערמת ספרים בידיה, ואז שניהם יגשו להרים את הספרים וידיהם יגעו את המגע הכי קל, ועיניהן יפגשו ומיד הם ידעו שזו אהבה.
בינתיים היא יושבת בחדרה, צופה.
קוראת.
מפנטזת על אהבה.
לא על משהו מיני. היא רק רוצה את החיבוק, הנשיקה, הכרבול.
רק רוצה איזה מילה טובה.
שמישהו יבוא ויגיד לה כמה היא יפה וטובה ומדהימה.
אוי, כמה שהייתה רוצה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
