אין לי מקום

הכל רגוע ושקט.

הכבישים ריקים, כמותם גם הרחובות.

רק אני, מסיירת בתוך עיר של ריקנות.

הולכת נגד הרוח, בתוך מעיל בצבע כחול.

לא יודעת לאן.

בסופו של דבר אני תמיד מתקדמת בלי יעד סופי, בלי לדעת לאן.

לפעמים זה טוב, ולפעמים פחות.

אני כבר לא יודעת אם אני רצה אל מפולת הרים או אל הר של זהב.

יש לי איזה קטע כזה שאני עושה יותר מדי טעויות.

כבר בקושי חושבת, רק פועלת.

זה מטריף אותי, התוצאות.

הטמטום הזה. תחשבי קצת! לעזאזל.

נוהל שבת, אני נחה.

קשה לי פה לפעמים, אבל רק לפעמים.

יש פה הרבה אנשים שאני פשוט לא רוצה להיות קרובה אליהם.

אבל אין ממש מה לעשות.

נמאס לי כבר אבל, לבכות

נמאס לי גם לצחוק.

אני רק רוצה לישון.

ולאהוב. לאהוב כבר.