אין לי מקום

ישבנו שם באותו הלילה.

הגעת קצת אחרי 12. אני ישבתי שם, מחכה.

דיברנו, דיברנו המון.

חיבקת אותי, נתת לי להרגיש שייכת ונאהבת.

רצית שיהיה לי נוח.

שיחקת לי בשיער, ליטפת.

החזקת לי את היד.

ראיתי שאתה מתקרב, קצת מלטף לי את השפתיים.

כל פעם התקרבת אבל היה לך קשה.

אני מבינה את זה, זה קשה.

בעיקר כשיש את הפחד הזה, שמשתק אותך.

הפחד ממבוכה.

במקום לנשק בסוף לחשת לי משהו באוזן,

ניסית להחביא את זה בצורה אלגנטית.

והאמת היא שחיכיתי,

רציתי לצעוק עלייך שתנשק אותי כבר,

אבל הייתי שיכורה מאהבה.

כל כך שיכורה שאני בקושי משחזרת עכשיו את מה שקרה באותו הלילה.

התחננת שאשב איתך, שאשאר איתך.

ואני רק חיכיתי שתקבל כבר את האומץ.

התיישבתי עלייך, 

ואז נישקת אותי בלחי, ועוד נשיקה, ועוד נשיקה.

כל נשיקה ונשיקה רק קירבה אותך אל השפתיים שלי.

ואז זה קרה.

אני הייתי בעננים, כל השבוע הסתובבתי עם חיוך שהיה מרוח לי על השפתיים ולא ירד.

חברות היו צוחקות עלי שאני מאושרת מדי.

עד עכשיו אני לא מבינה איך אחרי ערב כזה אתה יכול להתעלם ממני.