אין לי מקום

ישבנו שם באותו הלילה.

הגעת קצת אחרי 12. אני ישבתי שם, מחכה.

דיברנו, דיברנו המון.

חיבקת אותי, נתת לי להרגיש שייכת ונאהבת.

רצית שיהיה לי נוח.

שיחקת לי בשיער, ליטפת.

החזקת לי את היד.

ראיתי שאתה מתקרב, קצת מלטף לי את השפתיים.

כל פעם התקרבת אבל היה לך קשה.

אני מבינה את זה, זה קשה.

בעיקר כשיש את הפחד הזה, שמשתק אותך.

הפחד ממבוכה.

במקום לנשק בסוף לחשת לי משהו באוזן,

ניסית להחביא את זה בצורה אלגנטית.

והאמת היא שחיכיתי,

רציתי לצעוק עלייך שתנשק אותי כבר,

אבל הייתי שיכורה מאהבה.

כל כך שיכורה שאני בקושי משחזרת עכשיו את מה שקרה באותו הלילה.

התחננת שאשב איתך, שאשאר איתך.

ואני רק חיכיתי שתקבל כבר את האומץ.

התיישבתי עלייך, 

ואז נישקת אותי בלחי, ועוד נשיקה, ועוד נשיקה.

כל נשיקה ונשיקה רק קירבה אותך אל השפתיים שלי.

ואז זה קרה.

אני הייתי בעננים, כל השבוע הסתובבתי עם חיוך שהיה מרוח לי על השפתיים ולא ירד.

חברות היו צוחקות עלי שאני מאושרת מדי.

עד עכשיו אני לא מבינה איך אחרי ערב כזה אתה יכול להתעלם ממני.

אני רוצה לראות איתך שקיעות,

לכבוש איתך עולמות.

אני רוצה לישון איתך, שתחבק אותי ולעולם לא תעזוב.

אני רוצה שתאמר לי מילים יפות, שתקרא לי.

אני רוצה שתתקשר,

שתלטף, תנשק שוב, שתשאר איתי.

אני רוצה שנפליג ביחד, שנטוס,

שנאהב ושנחלום.

אני רוצה לטבוע בעיניים שלך,

אני רוצה ללכת איתך לאיבוד.

רוצה לנסות איתך דברים חדשים,

להרגיש דברים חדשים.

לצאת איתך, להתאהב בך.

אני רוצה שנראה זריחות ביחד, 

אני רוצה שתגנוב אותי.

אני רוצה להאמין שאתה רוצה.

אני לא מסוגלת לשחק את המשחקים האלה.

משחקי כוחות.

מי ישבר ראשון וישלח הודעה.

אני לא מסוגלת לסנן או לא לענות.

לא כי אני לחוצה מדי או מאוהבת מדי,

כי אני פשוט לא מסוגלת להיות הביצ'ית הזאת.

זאת שלא מזיז אותה אם אתה רוצה אותה או לא,

זאת שלא אכפת לה מה חושבים עליה,

זאת שחשה את עצמה הכי טובה והכי יפה,

אני לא מסוגלת לא לענות לך,

אבל זה מה שאתה עושה לי, אתה הביצ'ית.

אם אני אוהבת אני אגיד, ואם אני רוצה לדבר אני אדבר.

ואני גם לא מבינה אותך בכלל,

נישקת אותי, חיבקת, ליטפת.

אבל אתה לא שולח הודעות.. גם לא עונה הרבה פעמים.

אני באמת לא מצליחה להבין אותך,

אתה רוצה אותי? אתה לא רוצה?

למה נישקת אותי באותו לילה? למה חיפשת אותי לפני

מה קורה פה ולמה אתה מנסה לגרום לי לקנא

אני כבר לא מבינה אותך

החיים הם אוסף מוגבל של דקות, של שניות.

אסור לקחת אותם קשה מדי, אבל גם לא בקלות ראש.

אז מה אם תהיה כזה או אחר,

אם יגידו עלייך שאתה זיין עולם או שיגידו שאתה נוהג לאט.

למי אכפת מה אנשין אומרים?

ואם שברו לך את הלב,

תשבור משהו בחזרה.

כי יום אחד לא תהיה פה.

אז אל תהיה כמו כולם ותצא למסיבות רק כדי שיום אחד תזכור ששתית וחוץ מזה תשכח הכל.

תעשה מה שאתה רוצה.

יום אחד לא תהיה פה,

ואני לא בטוחה שהחיים שלך יעברו מול העיניים שלך,

כי בסופו של דבר אתה בטח תשכח את זה.

אתה רק תזכור את מה שחשוב,

שהיית בחיים,

שאהבת, שצחקת, ששמעת והלכת וקנית ואכלת ונשברת ובכית.

פשוט תעשה מה שאתה רוצה,

גם אם זה לשבת מול הטלפון כל היום.

העיקר שהיית חופשי.

וחופשי זה מאושר.

תאהב, תגיד YOLO. כן פאקינג יולו, כי החיים קצרים ולא צריך לחשוב על שום דבר,

פשוט לעשות.

נ.ב, אני חושבת שהרגע גרמתי לעצמי להשראה ולחשוב על זה שיום ראשון אני הולכת ישר אל ההוא מהבסיס שלי ואומרת לו שאני בקטע שלו.

כי למי אכפת ,

יולו

לא?