אני מסתכלת על המיטה המבולגנת שלי, לא ישנתי בה כבר כמה ימים.
מחר אני אתעורר ב5:32 בדיוק, אחרי חלום מתוק על שינה איתך.
אני אקום בלעדייך במיטה המבולגנת שלי עם השיער המבולגן שלי וחצי קרן אור שתציץ מבעד לתריסים.
אני אוחזת כרגע שאריות קטנות של שפיות לפני התפרקות טוטאלית.
אני לא יודעת מה גורם לי לבכות,
לא יודעת למה אני פשוט מתפרקת, למה אני פשוט בוכה במשך כמה שעות טובות בלי סיבה משמעותית.
הבעיה היא שאני לא מוצאת נחמה.
סליחה אבל גם לא בך.
לא במשפחה שלי, לא בחברים שלי.
מדי פעם בעצמי, אבל לא באף אחד אחר.
אני רק רוצה לדפדף את השבועות, לראות אותם רצים כמו בפס נע.
תסלח לי, אבל אני מתפרקת פה.
ואני אפילו לא יודעת למה.
אבל אם אני לא יודעת, אז מי כן ידע?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
