הלכתי אליו לפני כמה ימים, לעשות ביקור חולים.
פתחתי את הדלת עם המפתח שאימא שלו נתנה לי לפני חצי שנה, בערך שבועיים אחרי שעטפו את הרגל שלו בגבס.
נכנסתי אל החדר שלו.
הוא ישב על כיסא של מחשב עם רגל אחת מקופלת ועל רגל אחת גבס מקושקש.
״מה קורה קלאמזי?״ שאלתי מאחוריו.
הוא הסתובב וחייך אלי ״החיים דבש, הרופא אמר שכנראה אני חוזר לשחק.״
גאון, אחרי שהוא קרע שני גידים תוך כדי משחק כדורסל ואז נפל מהחומה הצהובה בדרך לבית של אלינור ושבר את הרגל הוא עוד רוצה לחזור לשחק.
אבל אחרי חודשים של מרמור ורחמים עצמיים, לא יכולתי שלא לרחם עליו בעצמי ולהראות תמיכה.
״ענק! אתה יודע מתי?״ שאלתי.
״לא ממש, אני רק יודע שבקרוב.״
שלחתי יד אל התיק והוצאתי שוקולד מריר עם אגוזי לוז.
״אינלי מושג איך אתה אוהב את הדבר הזה״ זרקתי את החבילה אליו.
״מלכה!״ הוא החזיר ואז דחף חצי טבלה לפה.
ישבתי ובהיתי בקירות, עברו כבר שש שנים מאז שהיינו ביחד, ואני עדיין לא מבינה איך הגענו לכאן.
יש כאן את אותה הגיטרה, אותן התמונות. הכל אותו דבר כבר שש שנים.
אותם אנשים, אותה חברות.
רק, בוגרים יותר. גדולים יותר.
יש לנו רישיון נהיגה, מותר לנו לשתות.
אבל הכל אותו דבר.
לפעמים הייתי רוצה לחזור לשם, לכיתה ז׳. איפה שהכל היה תמים.
כשהוא היה שואל אותי אם הוא יכול לנשק אותי.
היום אנשים רק בוהים לך בציצי ומחכים שתתפשטי.