לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

אין לי מקום



Avatarכינוי: 

בת: 28





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוגוסט 2014    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31      

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
8/2014

ואוווווו


אוקי אוקי אוקי...
מאירועי המסיבה אתמול-
הדבר הכי שווה בכל השכבה שלי נישק אותי על הפה והשאיר אותי המומה על הבר בלי יכולת לדבר ולהבין מה קרה.
נכנסתי למסיבה שלא הייתה לגיל שלי..
אבל אני בת 18 וזה בסדר. ואין מה להגיד, רמה הרבה יותר טובה ממה שכן לגיל שלי.
ידיד אחר שלי שהכרתי לפני שנה בערך בא ואמר לי שנהייתי ממש כוסית.. וברור ששמחתי נורא.
ואז אחרי שעה בערך הוא ביקש נשיקה על הלחי ואז הסתובב ונישק אותי בפה .
לבשתי את השמלה המהממתתת שלי מסטודיו פאשה שקניתי בתל אביב ב60 שקל
התחילו איתי המון בנים אתמול.. ורקדתי ונהנתי, וסוף סוף אני רואה את השינוי, אני רואה אותו קורה, אני רואה את העבודה הקשה שעשיתי משתלמת.
וסוף סוף לא התעלמו ממני, לא הייתי בצד.
יכול להיות שזה גם קשור לזה שהחברה הכי טובה שלי לא הגיעה למסיבה אחרי שניסינו לשכנע אותה כל כך הרבה פעמים, 
והיא, תמיד הייתי בצל שלה, תמיד התחילו איתה ואני הייתי בצד.
הפעם הסתובבתי גם קצת לבד, לא הרגשתי תלות באף אחד , שתיתי נהנתי ורקדתי, ובעיקר הרגשתי יפה. אחת ששווה לנשק אותה, אחת ששווה להסתכל עליה ולחבק אותה קצת ולרקוד איתה.
וואו, המסיבה אתמול הייתה פשוט פצצתית.

נכתב על ידי , 29/8/2014 10:58  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



מאמא


לא רציתי לפגוע בה, באמת שלא רציתי. בכל זאת, היא אימא שלי.
אז לא עשיתי את זה.
לא סיפרתי לה שכל מה שאי פעם רציתי ממנה זה את החיבוק הזה, שהגיע מאוחר מדי, ובסופו של דבר לא לקחתי אותו.
לא סיפרתי לה שתמיד הרגשתי שהיא אוהבת את אחותי הגדולה יותר, ושיש להן חיבור טוב יותר, ורק בגלל זה ידעתי להתחבר יותר לאבא.
היא מתעצבנת שאני נותנת לו יותר יחס, אבל אין מה לעשות, כל אחד לוקח צד אחר.
וכשהיא קיבלה את הכל מאחותי, לא הייתה לי ברירה אלה לתת הכל לאבא שלי.
כל מה שאי פעם חיפשתי זה את ההערכה שלה.
את החיבוק שלה, את האהבה שלה.
האמת שהיא דיי קרה, בלי להעליב.
היא פשוט לא מראה יותר מדי רגשות, לא כמו אבא. הוא מחבק, מנשק, יודע לזרוק מילה טובה.
ואימא, אימא.
אימא הייתה צריכה דחיפה כדי לעשות משהו כזה. להתאמץ מאוד מאוד.
ואני יודעת שאני יוצאת נורא כפוית טובה, כי היא זאת שגידלה אותי, ולא אבא שהיה ימים ארוכים לא בבית לטובת העבודה שלו,
והיא עבדה קשה וקנתה לי הכל (וגם אבא) אבל היא גם גידלה אותי, שזה דורש יותר מאמץ.
אבל בכל זאת, למי אכפת מכל הדברים והבגדים והכסף, אם אני לא מרגישה את אימא שלי?

נכתב על ידי , 28/8/2014 23:04  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



ביקורים


הלכתי אליו לפני כמה ימים, לעשות ביקור חולים.
פתחתי את הדלת עם המפתח שאימא שלו נתנה לי לפני חצי שנה, בערך שבועיים אחרי שעטפו את הרגל שלו בגבס.
נכנסתי אל החדר שלו. 
הוא ישב על כיסא של מחשב עם רגל אחת מקופלת ועל רגל אחת גבס מקושקש. 
״מה קורה קלאמזי?״ שאלתי מאחוריו.
הוא הסתובב וחייך אלי ״החיים דבש, הרופא אמר שכנראה אני חוזר לשחק.״
גאון, אחרי שהוא קרע שני גידים תוך כדי משחק כדורסל ואז נפל מהחומה הצהובה בדרך לבית של אלינור ושבר את הרגל הוא עוד רוצה לחזור לשחק.
אבל אחרי חודשים של מרמור ורחמים עצמיים, לא יכולתי שלא לרחם עליו בעצמי ולהראות תמיכה.
״ענק! אתה יודע מתי?״ שאלתי.
״לא ממש, אני רק יודע שבקרוב.״
שלחתי יד אל התיק והוצאתי שוקולד מריר עם אגוזי לוז. 
״אינלי מושג איך אתה אוהב את הדבר הזה״ זרקתי את החבילה אליו.
״מלכה!״ הוא החזיר ואז דחף חצי טבלה לפה.
ישבתי ובהיתי בקירות, עברו כבר שש שנים מאז שהיינו ביחד, ואני עדיין לא מבינה איך הגענו לכאן.
יש כאן את אותה הגיטרה, אותן התמונות. הכל אותו דבר כבר שש שנים. 
אותם אנשים, אותה חברות.
רק, בוגרים יותר. גדולים יותר.
יש לנו רישיון נהיגה, מותר לנו לשתות.
אבל הכל אותו דבר.
לפעמים הייתי רוצה לחזור לשם, לכיתה ז׳. איפה שהכל היה תמים.
כשהוא היה שואל אותי אם הוא יכול לנשק אותי.
היום אנשים רק בוהים לך בציצי ומחכים שתתפשטי.

נכתב על ידי , 2/8/2014 14:13  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של בלוגרית.™ ב-2/8/2014 23:19
 



מה בכלל קורה


בתוך קהל רועש היא לבד.
יש לה שקט באוזניים.
והיא לבד.
היא התרגלה להשאר לבד,
אבל עכשיו זה שונה.
היא עצמאית. מעדיפה את זה סולידי.
בלי משחקים בלי סחור סחור.
רק שקט.
אבל הביחד חדש.
שונה.
והאדמה נפערת ובולעת אותה,
היא רק צונחת וצונחת, וזה לא נגמר.
עמוק יותר ויותר, היא עוברת קילומטרים תוך כדי נפילה חופשית.
בדרך היא שוב לבד.
גם בנפילות וגם בעליות, תמיד זה היה ככה.
וזה ממשיך ככה כבר חודש, רק נופלת. אולי אפילו חודשיים.
והיא לא מצליחה לקום ולעמוד זקום כמו פעם.
אין לה איפה לאחוז.
ואף אחד לא מקשיב,
אף אחד לא מדבר.
אף אחד לא רואה.
אין הבנה, הרמזים דקים כחוט השערה.
אבל אם צועקים באמצע יער ריק,
האם באמת צועקים?

נכתב על ידי , 2/8/2014 01:46  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





7,035
הבלוג משוייך לקטגוריות: נוער נוער נוער , יצירתיות , המתמודדים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות ללא חסרת תקנה. אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על לא חסרת תקנה. ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)