אין לי מקום

לא מבינה מאיפה הצער הזה ששוקע לאט לאט.

הוא בא והולך ומנשק ומתנשף ומחבק ומלטף ועוזב וחוזר וחלילה.

איך החיוך הופך לעצב במספר של רגעים, הפנים נהיות אדומות ואחריהן גם כל הגוף, והעיניים מוצפות בדמעות מלוחות של כאב.

אבל הכאב מגיע משום מקום והולך לשום מקום.

שום דבר לא קרה, אין פה טריגר.

אף אחד לא ירה אבל משום מה זה נורה החוצה.

פעם הייתי מתמודדת לבד.

מדי פעם ההורים שלי היו חווים איתי אבל הם לא באמת הבינו. לא שהבנתי בעצמי אבל הם ידעו איך להתמודד עוד פחות ממני.

הזוג שלי הוא זה שיודע להתמודד. הוא המשלים שלי.

הוא יודע בדיוק מה אני צריכה. שקט וחיבוק.

מחזיק אותי חזק ולא משנה כמה אני מתנגדת הוא פשוט מחבק אותי ומכריח אותי לבכו. לתוך החולצה שלו.

ואני נושמת חזק ומבקשת סליחה ועוד בוכה ועוד בוכה.

הוא מסתכל עלי בעיניים קרועות מכאב, ואז שוב מחבק ושותק.

לא חושבת שיש מישהו בעולם שידע לעשות את זה יותר ממנו.