אין לי מקום

מאז ומתמיד היא חיפשה אהבה, ובעיקר את האישור לזה שהיא שווה משהו.

אם מישהו היה שורק לה ברחוב, רוקד איתה במועדון, או אפילו מחייך אליה, 

היא הייתה מרגישה הרבה יותר טוב עם עצמה.

הייתה לוקחת ללב, ואפילו חושבת על זוגיות עם אותו אדם, למרות שהוא זר מוחלט.

תמיד, כל שרצתה היה אהבה.

כל חיבוק, נשיקה, אפילו מאימא, היה עושה לה את היום.

הרגישה טוב עצמו.

אבל טוב, זו הייתה מריה. רומנטיקנית חסרת תקנה.

הייתה חולמת תמיד על מחוות רומנטיות גדולות מסרטים וספרים.

אוי, כמה שהייתה רוצה שיעמדו לה מחוץ לחלון עם בום-בוקס שינגן איזה שיר קיטשי.

כמה הייתה רוצה לפגוש את אהבת חייה בזמן שתתקע בו עם ערמת ספרים בידיה, ואז שניהם יגשו להרים את הספרים וידיהם יגעו את המגע הכי קל, ועיניהן יפגשו ומיד הם ידעו שזו אהבה.

בינתיים היא יושבת בחדרה, צופה.

קוראת.

מפנטזת על אהבה.

לא על משהו מיני. היא רק רוצה את החיבוק, הנשיקה, הכרבול. 

רק רוצה איזה מילה טובה.

שמישהו יבוא ויגיד לה כמה היא יפה וטובה ומדהימה.

אוי, כמה שהייתה רוצה.

בסופו של דבר, תמיד פחדתי מלחשוף את עצמי,

ובעיקר, פחדתי מהשפלה.

בגלל שתמיד לקחתי ללב את מה שאמרו עלי, זה השפיע עלי, ואיכשהו פשוט חיפשתי את האישור של החברה. הייתי נוסעת באוטובוס ושומעת אנשים צוחקים ובטוחה שזה עלי ואז הייתי בודקת אם ישבתי על מסטיק או אם יש לי משהו בין השיניים כדי להבין למה הם צוחקים עלי.

היו תקופות שהייתי רואה בנות שצעירות ממני והייתי בטוחה שהן מדברות עלי כשהן במקרה עברו על ידי והסתכלו עלי, סתם כי הייתי שם. רוב הסיכויים שהן בכלל לא הכירו אותי, ואני סתם נכנסתי לסרטים.

הכי פחדתי מדברים שבכלל יקרו בעתיד. רציתי תמיד להיות מושלמת רק כי פחדתי שהחבר שלי בעתיד יראה את הפגמים שלי ויברח. הייתי בסך הכל ילדה בחטיבה והייתי חושבת על דברים כאלה. הייתי מחפשת אישור של החברה, כשבעצם לא הייתי צריכה אותו.

אני חושבת שבקלות הייתי יכולה ליפול לאנורקסיה, או לבולמיה, או אפילו להיות איזה שפוטה של איזה מטומטמת. אבל כנראה שאני נבונה מזה. שלא תבינו אותי לא נכון, הבנות שנופלות לזה אינן טיפשות, ממש לא. הן פשוט היו במקום הלא נכון בזמן הלא נכון ונפל שכך יצא. כנראה שלי פשוט היה מזל, ואני מאוד מודה על כך.

אבל כן, בקלות יכולתי להחליט שאני שואפת לשלמות, ואני אגיע לכך בכל דרך אפשרית, גם אם אצטרך לפגוע בעצמי.

עם הזמן למדתי גם לאהוב את עצמי, אחרי הרבה זמן. בכך כנראה ניצלתי מהמחלה, ידעתי לאהוב את עצמי ולא לפגוע בעצמי.