אין ביכולתי לדלות את הנפש מתוך הגוף. כמה חבל.
כעט כל שנשאר הוא להתבוסס ברחמים עצמיים ולקוות לישועה. אה, מזכיר לי משהו, אך לא אומר זאת בקול על מנת להיות פוליטיקלי קורקט.
מי היה מאמין שאבחר אי פעם בנימוס על פני היומרה והישירות הבוטה. כמה משונים הם אנחנו, אפילו לעצמנו.

על שום מה הסבל וכל השלכותיו? נסיון עגום לצאת מתוך עצמי מסתיים במפלה ניצחת.
שוב כלים כוחותיי ואין יותר בכולתי לעמוד על שתיי רגליי האחוריות ולעשות את שעשיתי עד כה.
הבלתי אפשרי. תמיד במנוסה אחר הבלת אפשרי.
אפשר לחשוב שעד עכשיו כבר הייתי אמורה ללמוד כיצד לעשות זאת. אך אין זה כך.

יום יבוא, כשאצליח לצאת מהבועה בה אני נמצאת, בה העולם כולו סובב סביבי, ואכתוב על חייהם של אחרים, על אופיים ותהיותיהם וחלומותיהם המופרעים ביותר.

ואז אהיה סופרת דגולה.