משונה.
איך הזמן נוזל בין הידיים.
איך חומקים הרגעים המועטים כל כך בהם השקט מציף אותך והידיעה שבטוח.
היא הסתכלה לי בעיניים, ולרגע אחד, הייתי מוכנה להשבע שיש שם משהו.
אחר כך נבהלתי מהמחשבות שלי, ושכנעתי את עצמי שאני מדמיינת.
בסוף הערב מצאתי את עצמי איתה בחדר סגור, כשהכול ישנים שינה מתוקה כל כך, ולא חושדים ולו לרגע מה מתחולל שם מאחורי הדלתות הסגורות.
שקט.
שברי זכרונות מועלים כעט מן האוב, בניסיון לשחזר אותו רגע שחמק דרך פלא.
איך ייתכן ולא שמתי לב? איך ייתכן שהצלחתי עד כדי כך להתעלם מן הרגשות הכי חדים שהיו שם, מן הרצונות והגעגועים, והאהבה הגדולה הזאת... ומהכמיהה למשהו טוב. מן הכמיהה לשקט.
דקות ארוכות עוד התפתלתי במיטה, מלקה עצמי על שעצמותיי בולטות כל כך. על שאני לא מושלמת. על שאין לי חזה כשל אשה, ואגן כשל אשה, וירכיים כשל אשה. ונזכרתי כמה טוב להרגיש שאני אשה... ונזכרתי שרק אשה תוכל לגרום לי להרגיש כך שוב.
משחזרת את הלילות האחרונים שוב ושוב, על מנת לחקוק אותם בזכרוני, על מנת להבטיח המצאותם שם גם בעתיד הרחוק.
וכעט אזכור, שלא חשוב מה עתיד להגיע, אי שם מעבר לים תהיה מי שתחשוב עליי תמיד.