בהתחלה הייתי עצובה. אתה יודע, מהסוג שכל מילה או שיר מזכירים לי שאני עצובה, ולמה אני עצובה. את זה אתה יכול כבר לנחש. אבל אחר כך פשוט נהייתי ריקה, אתה יודע? איך זה מרגיש. כאילו מישהו שאב אותי החוצה והשאיר אותי זרוקה, להתאדות ליד האח כמו מי הגשם שספוגים עמוק במכנסי הג'ינס שלבשתי איתך היום. נרטבתי עד שרעדתי מקור. ואפילו לא היה לי אכפת.
"בבקשה אל תשכח אותי" אני אפילו לא זוכרת מה אמרת. "אני פשוט. יותר מידי. יודעת. כשאנשים נעלמים לי מהחיים."
וזה הכי חבל כשאלו אנשים שפשוט ככה - אין טובים מהם.
נמשים
לפחות תשמור את התמונה, ויום אחד, כשתהיה נשוי לאיזה בחורה שתשבה את לבך ותמיס אותך בחיוכה, תמצא את התמונה הישנה הזאת עם ההקדשה. התמונה שאני אוהבת ואתה לא, כי אתה טוען שהחיוך שלך מוזר מידי, או משהו בסגנון. בעיניי היא משדרת שמחה כל כך גדולה שאפילו אם נרצה אי אפשר להתעלם ממנה. ותקרא את ההקדשה, בחור נשוי ומבוגר. ולא תבין את הבדיחות הפרטיות מלפני תישע שנים. אבל לפחות תזכור אותי. עם סמיילי כמו של הפייסבוק. תוציא לי את כל האוויר מהריאות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
