זה מתחיל ברחוב. הם יוצאים מהמכונית הכחולה, אחרי נסיעה שהיתה כמו הופעה פרטית של כל מי שנצרב בדיסק וגם של הקולות של שניהם. ניצן לובשת מכנס בהיר וסריג לבן שעליו לב גדול. דן לובש חולצה חורפית בצבעים יפים. היא אהבה את איך שאותה חולצה נראית ואת איך שהוא נראה בתוכה. היא אוספת מוזיקה לכיס בתקווה שהם לא יצטרכו להשתמש בה. אחרי כן התברר שהיא צדקה, אבל זה טוב. דן מתעטף במעיל, ניצן פותחת מטרייה. כמובן שבסוף יצא ששניהם חלקו אותם יחד. זה גם ממשיך ברחוב, אתם יודעים. מין קטע דרך כזה שצריך לעבור כדי להגיע לחלק המרכזי, לפואנטה. גם זה היה נפלא, דווקא. להתקל במקרה באנשים מוכרים מוליכים את הכלבים שלהם למרות הטפטוף הקל שעוד היה אז. הם מחליטים לוותר על המטריה. ניצן אומרת "עכשיו הגשם מצייר לי נמשים על הרגליים". "כמו שאת אוהבת", היא כמובן התשובה. הם פונים ימינה ואז שמאלה, עוקפים מהצד גשר מתכת אדום לשעבר, מאלו שקיימים כדי לחסוך את הבלאגן העירוני כמעט גם מחוץ מעיר. לעשות הפרדה, להגדיר - כאן זה טבע. פה שקט ויפה, אל תפריעו, בבקשה. הם ממשיכים ללכת עוד כמה מטרים. 

ואפשר כמעט להגדיר מאיזה קו בדיוק מתחיל היער. הם הולכים קצת, רק עוד קצת. זה הרגע שבו דן תופס מאחור את כף היד של ניצן, שעד אותה השניה הספיקה לעקוף אותו בחצי צעד. הם עוצרים. 

ספק אם הוא מסובב אותה או שהיא מסתובבת לבדה, אך הנה הם מוצאים את עצמם עומדים אחד מול השניה. הם מחליפים את הסתכלות המבט, הכחול הקלאסי שלה בירוק הקסום שלו. דן אומר "היי, סאנשיין", כמו שרק הוא יכול לומר, וניצן מסתכלת אליו, עליו (אולי אפילו דרכו?). עוצמת את העיניים ומחייכת. תמיד הוא אומר שכך הוא מדמיין אותה מרחוק, בעיניים עצומות אך מאושרות. מאז שהוא אמר לה את זה, ניצן התחילה לשים לב שהיא באמת עושה את זה, כשהיא מאושרת באמת. הוא מעביר ידיים על הגב שלה והיא מתקדמת קדימה, אליו. "היי", היא עונה לו כמעט בלחישה. הם נמשכים לחיבוק ארוך ומתמשך (משום מה יהיה פשוט לדמיין שהוא זה שכתב את התאור האחרון). היא מתמסרת לזרועות האדירות ולריח שהוא רק שלו. דן לוקח נשימה עמוקה, מתוכננת, והם  נצמדים  בנשיקה. כזה סוג של רגע הוא משהו שאי אפשר לתאר, בעיקר לא באותו הרגע. כל מה שיש לומר וכל מה שלהרגיש ושאי אפשר לתאר במילים יגיעו רק אחר כך, לבד. אבל ככה זה תמיד. בינתיים הם עומדים והגוף שלהם משיק בברכיים, במותן, בשפתיים. "עכשיו תוכלי לספר שהתנשקת בגשם", הוא אומר. וניצן חושבת "אכפת לי רק מה ישאר לי לספר לעצמי".

הם ממשיכים ללכת, בין הטיפות. זה כמו סגירת מעגל שכזו - הנה הם חולפים ליד שלי הסלעים הגדולים שעליהם ישבו בפעם הראשונה שנפגשו במציאות (בה דן קם והסביר בלהט, עם תנועות ידיים ושפת גוף של מרצה, למה גברים מנסים להיות קשוחים. ניצן צחקקה אז, זה היה שובה לב ממש) והוא כמובן לא שוכח להזכיר את זה. הם מאתרים במבט שלהם איזו נקודה מרוחקת ליד איזה עץ מסוים. הם מטפסים את העלייה הקטנה שנדרשת בדרכם לנקודה ההיא. ניצן מנסה לתקוע את המטרייה הגדולה באדמה, כמחווה לסיפור כלשהו ששכחה בו את שמות הדמויות. בינתיים דן משתחל אל מחוץ למעיל שלו, אותו הוא פורש על הרצפה, כדי לאפשר להם ליהנות ביחד מבלי להתכסות בבוץ. די, יש עוד יומיים עד לצבא. עכשיו זה הזמן שלהם. ניצן מתיישבת לידו והוא אומר "זה לא הולך ככה" בטון שאופייני לו, והיא מבינה את הרמז, עוזרת לו לעזור לה להתיישב על ברכיו. הוא בוחן את הגמישות שלה ומעביר רגל אחת אל הצד השני שלו. עכשיו היא יושבת עליו ממש, ומתקרבת אליו, נצמדת, נושמת את הצוואר שלו בתקווה לשאוף חלק ממנו לתוכה. מסך דק של השיערות שלה עומד מול הפנים שלה, בינה לבינו, והתייאשה כבר למצוא לו סידור הולם, שכן זו משימה כמעט בלתי אפשרי. דווקא הפעם היא מצאה על היד שלה גומיה לרפואה, ואספה את השיער באקראיות מאחורי הראש. דן טען שהיא יפה ככה והיא סרבה להאמין לו, כרגיל. היא השפילה מבט והרימה אותו חזרה, והם התנשקו שוב. "נשיקה", היא דבר שלא מוצאת ביטוי נכון במילים אף פעם. השעה כבר לדמדומים ואור קלוש. הם יושבים צמודים, לחי אל לחי. כשכתב את התיאור הזה עליו ועל בחורה אחרת, מזמן, היא לא הצליחה להבין איך זה הגיוני פיזית. באותו הרגע ממש היא לא מבינה איך לא.
היא תמיד רצתה לדעת איך זה להחזיק בכפות ידיה את הפנים של מישהו ולנשק אותו. והרי התשובה לכך - אמנם בסרטים הכל בהחלט יפה יותר, אבל גם במציאות לא פחות. וממנו נשיקה על האף ונשיקה אסקימוסית ונשיקה על הצוואר רווי הבושם התפוחי.

והגשם מתחזק נורא פתאום. ואז מגיע הרגע שבו הדרך היחידה שלה לדעת שזהו לא חלום או סצנה מסרט מוצלח במיוחד, היא העובדה שהיא ממשיכה לראות את הכל מנקודת המבט שלה ולא ממבט עליון. היא חושבת "הלוואי שידעתי לצייר. הייתי מציירת את הרגע הזה במכחול וצבעים, מעבירה אל הבד הלבן את הרגע הזה במדויק, בפרטי פרטים" במבט מרוחק, מהצד, היא ממש יכולה לראות בדמיונה את עצמה מחליקה החוצה מהגוף הפיזי ומרחפת הצידה ואחורה, מסמנת באצבעותיה מסגרת, כמו מין מחווה כזאת של צלמים. קורצת. תופסת את הרגע בזיכרון. אם תתעמקו בתמונה הזאת, שפרושה כמו נייר משי בתוך הראש שלה תראו

יער חשוך - אלו כבר האורות אחרונים של סוף היום, ולכן האחריות הכמעט מלאה לתאורה שלהם מוטלת על כתפי המתכת של פנס רחוב אחד בודד, שמי יודע מה הוא עושה באמצע היער ("כמו בנרניה", דן אומר. וניצן נתקפת בדגדוגי הנוסטלגיה האהובים). במעגל האור הצהוב והרך שסביב אותה מנורה אפשר לראות בכזה את הטיפות הגדולות שנופלות בקווים, גשם רך. בתוך הריבוע של התמונה, אם תסתכלו טוב, תוכלו לראות זוג יושב, שעון על עץ. דן וניצן, ניצן ודן. הם יושבים מקופלים וכנועים אחד לעבר השני, מתחת למטרייה ענקית בכל צבע שקיים בפלטת הצבעים שמציירת את היום הציורי הזה. והגשם נוחת על ראש המטרייה ונכנע לגרוויטציה כשהוא גולש אל קצוותיה, כל אחד בצבע אחר, ודולף עצמו להספג בחלק של המכנסיים שלה שלא מצא מקום מתחת למטריה. תדמיינו, בבקשה. את העשבים הרכים והירוקים שאפשר למצוא בישראל רק בחורף, ואפילו מחטי הארנים היבשות שיוצרות שטיח ממש על האדמה, מאדימות ומבריקות ויפות מתמיד. והמבט שלהם, בתחילה אחד בשני ואז מעין השקפה משותפת אל הנוף. אפשר ממש לראות את הברק שיש להם בעיניים (אפילו אם היה חושך מוחלט). את מה שהם רואים ביחד, תדמיינו. את היער, כאילו שהם עומדים להיות עדים לסצנה מסרט שמחכה להתרחש. "סצנת ריצה ורוח מסרט דרמטי", ניצן תתאר את זה מאוחר יותר. "או סיפור אגדה על פאונים וילדות קטנות" דן יאמר אז. 

כשהגשם שוקט, הם מתחילים לחזור באותה דרך שממנה הגיעו, ועכשיו מוצפת בשלוליות. דן אומר "יש לנו עוד זמן" וניצן שואלת לפשר המשפט ומקבלת בתשובה ש"השעה רק חמש וחצי..". הם רואים נחל קטן של ממש. הוא עומד שם עם מבט מופלא מכמה נהדר הטבע, והיא מתמוגגת מלראות אותו נהנה ככה. הם חוזרים ומתייבשים ונכנסים ומתיישבים והוא מצלם אותה מחליפה חולצה. ואומר לה לא לזוז ומצלם רגיל ועם "פלאש" (בצורה המיוחדת שבה רק הוא מבטא את המילה). והיא משאירה אותו לרגע לבד בחדר וחוזרת כשמתנת גיוס בידיה. הוא פותח את המתנה. אלו הם, מחייכים כשדשא פרוש מתחת לראשיהם והחיוכים שלהם מרוחים ממרכז התמונה ועד לפינה השמאלית העליונה. מעכשיו זה כבר חיוך מהול בגעגוע העומד לבוא.

- - - או

ולפני שהבחינה, הלב שלה כבר היה מקועקע כולו בשם שלו, בריח שלו, בליטוף המתוק של הקול הרך. ובכל נשיקה מספר עולם ומלואו, על מלחמה ושלום ובעיקר על געגוע. ובכל מגע מסמר לבבות, מדליק את המתג במחשבה שזוהר ומזהיר "אל תתנו לרגע הזה לחלוף". ובכל מילה נכונה מבטיח בעצם, שהיא תישא אותו איתה בתוכה לתמיד. 

היא זוכרת את הנשימות שלהם מנשקות אחת את השניה, ואת הנשיקות נושמות אחת את השניה. ואת אנחת הרווחה של "הנה אנחנו, אני ואתה, כאן ועכשיו", שהיא האחת המופלאה ביותר שיצא לה לחוות.

והראש שלה מונח בדיוק בשקע שליד הכתף שלו. והזרועות שלו מחבקות, בחיבוק אוהב. וכפות הידיים האהובות עליה בכל העולם מטיילות מהקרסולים על הירך, לדגדג את הבטן. והיא צוחקת והוא צוחק איתה, והם מאושרים.

עריכה מוזר לכתוב בסדר כרונולוגי הפוך. הפוסט הזה בא לפני הקודם לו, במציאות. אבל כנראה שכאן הזמן זורם אחרת