"מה שהיה, תשכח מזה. מה שיהיה לא משנה. מה שאבקש בעולם כזה - תן לי את היום הזה"

אני נורא רוצה להאמין בזה אבל משום מה לא מצליחה.

אני נאחזת בעבר

ורועדת במחשבה על העתיד

ונדמה שדווקא ההווה מחליק לי

ישר בין האצבעות

- - - 

  זה מצחיק, שאני חיה את הפחדים העתידיים שלי בהווה. ומרשה לעצמי לא לעשות כלום כאילו הכל מאחוריי, כאילו אני לא באמצע הבלאגן (מכל כך הרבה בחינות). באמצע מוקד ההתרגשות, עומדת בכיכר העיר עם תפוח על הראש מול כיתת יורים טירונית האוחזים בחץ וקשת. 

- - - 

  ערפל. שדה ראייה שואף לאפס. כמו לחיות בעולם שכולו לבן וטהור, כמו לשחות בתוך ענן. לא, באמת לשחות בתוך ענן. אם זה לא היה כל כך מדהים זה כנראה היה מפחיד מאוד. 

- - -

   ואומרת בטון הכי אמין שהצליחה לגייס שלא אכפת לה בכלל. פתאום עולם האסוציאציות שלה השתנה מן הקצה אל הקצה והיא היתה כמעט בטוחה שהיא לא אוהבת את השינוי הזה. זה לא שהיה לה משהו נגד שינויים, אתם יודעים. יש אנשים כאלה. היא פשוט לא אהבה את השינוי הספציפי הזה.

- - -

"אינני בוכה אף פעם, אינני תינוק בכיין. אז למה זה אמא, למה זולגות הדמעות מעצמן". אאוצ'. "אל תדאגי"

נמשים

זה הפוסט הכי חסר פואנטה שכתבתי בזמן האחרון. אבל מי אמר שצריכה להיות פואנטה

הלכתי להשתגע עד כדי טירוף בשקר-כלשהו