אני מתגעגעת אליך. אני לא יודעת אם זה געגוע כפועל או כמצב קיומי, אבל מה שבטוח, הוא שם. הצחוק הזה שלך מבעד לקו הטלפון ממלא אותי בכל כך הרבה אושר ואהבה אליך שאני רוצה למעוך אותך בחיבוק, אבל אתה רחוק אז אני מסתפקת בלצחוק ביחד איתך. כל הגוף שלי מוצף בכמיהה רועשת לשלב את זרועותיי עם זרועותיך, את ירכיי עם ירכיך, לשמוע אותך נושם ולהיות לכמה רגעים איתך כמו ערבוב בלתי ניתן להפרדה של שני אנשים. וזה כבר שמונה חודשים שאתה שלי, והמראה של הפנים השקטות שלך כשאתה ישן, והצליל של פעימות הלב שלך כשאני מניחה את האוזן על החזה שלך, והמגע של הגוף החזק שלך, עוד משאירים עליי קסם כזה עמוק כאילו זו היתה הפעם הראשונה שנחשפתי לכל אלו. מרגיש כאילו יש באהבה שלנו משהו עמוק, אהבה ממש מתוך השורש עצמו, שכל הפרחים ההולנדים שצומחים ממנו וניכרים בתמונות יפים אמנם, אבל לא חושפים את כל מה שמעבר למבטים האוהבים והחיוכים למצלמה. סיפרתי לך שכשאני מקלידה בטלפון "אוף" המקלדת מציעה לי בתור המילה הבאה את השם שלך, ואמרת ש"כנראה שגם היא יודעת שכתפי, כתפך". כמה לא מובן מאליו שאתה כאן כדי לחבק אותי כשאני בוכה, גם אם זה באמצע הלילה ובלי סיבה, גם אם זה בגללך. כמה לא ברור מאליו שאתה מתעניין בחיי היומיום התיכוניסטיים וחסרי כל הריגוש שעוברים עליי, בכל הסיטואציות והאירועים שאתה עברת לפני שנים, ואתה עושה את זה בכזאת כנות אמיתית ונטולת התנשאות, ואני ממש מעריכה אותך על זה. דיברתי היום עם מישהי שהפעם האחרונה שדיברתי איתה היתה לפני שנה וחצי. אמרתי שכמה מוזר איך שהתפתחו כל הדברים, ושאיך באותה התקופה הייתי ילדונת בת שש עשרה שאוהבת אותך כל כך. היא אמרה שהיום זה בדיוק אותו הדבר, רק שאני כבר לא בת שש עשרה. אז הנה היא, החברה שלך, ילדונת שאוהבת אותך כל כך. ילדונת שכמהה לחייל שלה, רק שיחזור כבר הביתה, רק שיחזור כבר אליי. הפעם אני מבטיחה להכין עוגיות ושוקו, מבטיחה לנשק את הזרת הפצועה, מבטיחה שנאכל אבטיח ונלך לצחוק בין הגלים בחוף שהוא רק שלנו. מבטיחה לכתוב בשבילך כמה שרק תרצה. רק תן לי לחזור ולהתעורר איתך בבקרים שוב, תן לי לנשק אותך לפני שצחצחנו שיניים כשאתה עוד מנומנם מכדי לשים לב, תן לי לתת לך נשיקות על העפעפיים, תן לי לפקוח עיניים לתוך חיבוק שהוא חם כמו שרק שני גופים שאוהבים אחד את השני יכולים להיות. אני רק שלך, אני עד כדי כך שלך שכל מישהבו שיזכיר את שמך באוזניי יוכל להבין את זה רק מתוקף רוך החיוך והמבט. הגעגוע הזה טוב לנו, תן לי להתגעגע אליך עוד קצת, אבל לא עוד הרבה, בסדר? 

נמשים,

שובה אל העיר הזאת, עכשיו, אליי.