חזרתי לימי הדכדוך הישראבלוגי העצובים הישנים שלי. 

אני רוצה להיות מסוגלת לגרום למישהו אחר לשמוח, פנים מול פנים ולא מול מסך. 

אני רוצה חיבוק אמיתי, לא של סמיילי. עם מבט מעיניים אמיתיות. ואולי אפילו חיוך אמיתי. 

נמשים,

כי התמונה הזאת היא מהות התקווה שלי לאנשים שלי. או שכבר לא שלי. או שלעולם כבר לא יהיו שלי. 

והיא עושה לי לבכות, אבל זה כי אני בכיינית נורא. אבל זה לא חדש לאף אחד. בשביל זה יש מפלצת קיטש.

אני שומעת כל שיר פעמיים בזמן האחרון, אתם יודעים. 

אני מרגישה שהגלגל התהפך. כמו שפעם, כשרק הכרנו, סיפרתי לך על הלב שלי שהתכווץ באותם הימים מבחור אחד שצבט אותו. איך כמעט בכיתי על זה לא מעט, איך כתבתי על זה והגבתם על זה ומחקתי את זה ושתקתי על זה. אבל בסופו של דבר השלמתי עם זה, הופתעתי שהשלמתי עם זה. לא האמנתי כשגיליתי שבאמת השלמתי עם זה.

היה לי אותך כבן אדם הכי קרוב שהיה לי בתקופה ההיא שהייתה התקופה הזאת עד ממש לא מזמן. כי ראיתי שאתה שורד אותי, שאתה לא נעלם כמוהו, שאתה לא נבהל מהשריטות שלי ומהשונות שלי ולא נעלמת גם כשפחדתי שכן. 

והנה אני שומעת שהוא נזכר בי פתאום, והנה אני שומעת שהוא רוצה אותי פתאום בחזרה אחרי חצי שנה

והנה אתה מתחיל להעלם לי פתאום, והנה אני מרגישה אותך מחליק לי מבין האצבעות אחרי אותה חצי שנה בדיוק

הגלגל הזה מתהפך וזה לא טוב, זה רע זה רע וזה עושה לי רע. איתו השלמתי שזה נגמר, די, מה יש לי לרצות במישהו שנעלם לפני חצי שנה בלי סיבה מוסברת? מה יש לרצות במישהו שלא רצה אותי אפילו?

ומה כן יש לרצות בך (מה אין לרצות בך?) אפילו רק כאהבה אפלטונית. אבל גם אהבה אפלטונית היא אהבה, וכמו כל אהבה גם היא יכולה לשרוט אותי לא מעט. בתור מי ש.. אני לא יודעת אפילו מאיפה להתחיל.

אני שומעת כל שיר פעמיים בזמן האחרון, אתם יודעים.

והוא לא כואב פחות בפעם השנייה.

  I'll take your part when darkness comes and pain is all around

Like a bridge over truobled water, I will lay me down.

היו לי דברים יפים ומתוקים לומר אבל אני לא, כי אני נודפת געגוע וחבל ללחוץ על כפתור הספירה לאחור.

לעזאזל, אני לא יפה כשאני בוכה. אפילו לא טיפה, לא משנה מה תגידו. פשוט לא אחד גדול.

"מה שהיה, תשכח מזה. מה שיהיה לא משנה. מה שאבקש בעולם כזה - תן לי את היום הזה"

אני נורא רוצה להאמין בזה אבל משום מה לא מצליחה.

אני נאחזת בעבר

ורועדת במחשבה על העתיד

ונדמה שדווקא ההווה מחליק לי

ישר בין האצבעות

- - - 

  זה מצחיק, שאני חיה את הפחדים העתידיים שלי בהווה. ומרשה לעצמי לא לעשות כלום כאילו הכל מאחוריי, כאילו אני לא באמצע הבלאגן (מכל כך הרבה בחינות). באמצע מוקד ההתרגשות, עומדת בכיכר העיר עם תפוח על הראש מול כיתת יורים טירונית האוחזים בחץ וקשת. 

- - - 

  ערפל. שדה ראייה שואף לאפס. כמו לחיות בעולם שכולו לבן וטהור, כמו לשחות בתוך ענן. לא, באמת לשחות בתוך ענן. אם זה לא היה כל כך מדהים זה כנראה היה מפחיד מאוד. 

- - -

   ואומרת בטון הכי אמין שהצליחה לגייס שלא אכפת לה בכלל. פתאום עולם האסוציאציות שלה השתנה מן הקצה אל הקצה והיא היתה כמעט בטוחה שהיא לא אוהבת את השינוי הזה. זה לא שהיה לה משהו נגד שינויים, אתם יודעים. יש אנשים כאלה. היא פשוט לא אהבה את השינוי הספציפי הזה.

- - -

"אינני בוכה אף פעם, אינני תינוק בכיין. אז למה זה אמא, למה זולגות הדמעות מעצמן". אאוצ'. "אל תדאגי"

נמשים

זה הפוסט הכי חסר פואנטה שכתבתי בזמן האחרון. אבל מי אמר שצריכה להיות פואנטה

הלכתי להשתגע עד כדי טירוף בשקר-כלשהו