אני רגילה לספור את הימים אחורה עד שתחזור, רגילה להרגיש מעין הקלה קטנה עם כל יום שעובר, כי אני יודעת שהיום שעבר קירב אותי בעוד עשרים וארבע שעות אל סוף השבוע, ואליך. אתמול כשהלכתי לישון הרגשתי שוב את ההקלה הקטנה הזו, הנה, עבר עוד יום, אתה מתקרב אליי עוד קצת. ופתאום ההקלה הזאת התפוצצה לי בפרצוף. היום שעבר לא מקרב אותך אליי. זה שעבר יום רק אומר שאתה עברת עוד יום בתוך התופת, שמי יודע מתי היא תסתיים. לא שמעתי את קולך מאז יום חמישי. עם כל יום שעובר המועקה עולה וחוסר האונים מתגבר. אני מרגישה כל כך קרובה אליך עכשיו, אבל זה מרגיש כאילו אתה הולך ומתרחק ממני. אני מנסה ליצור איתך קשר בכל דרך שעולה על דעתי - חברי צוות שלך שנמצאים בחוץ, ד"שים בעיתון, מכתבי עידוד בקופסאות עוגיות ששלחתי עם העמותה למען פלס"ר גולני. רק שתקבל מילה חמה מהבית, רק שתרגיש קצת קרבה בתוך כל הרחוק הזה.

נמשים

"בקרוב אתה תדבר אליי שוב, וגופי יחוש את חומך, ואת נשימותיך.."

עריכה:

הוא ראה את הד"ש בעיתון! וקיבלת את החבילה ששלחתי אליו לשטח! ונהנה מהעוגיות שהצליחו באורח בפלא להגיע דווקא אליו! 

הם היו שבעה ימים בפנים, שלושה בחוץ, עוד יומיים בפנים - ולפני שעתיים יצאו שוב החוצה. מחכה לשמוע ממנו כל כך, ומקווה שיגמר מהר כל הסיפור הנוראי הזה.

אני מסתובבת היום עם משקפי שמש גדולות על העינים, שמסתירות את הדמעות שלכודות לי בגרון ומידי כמה דקות גם מטפסות לי לעיניים. אני בקשר כל הזמן עם אבא שלך בוואטסאפ, וכל מיני דיבורים על הרוגים ופצועים והיתקלויות עם מחבלים, כל כך הרבה דיבורים, הם גורמים ללב שלי לפעום בקצב היסטרי בלי הפסקה. פתאום הכל מזכיר אותך, כל פעם שמישהו אומר "גם" אני בטוחה שהוא אומר "דן", המילה "קולני" מזכירה לי "גולני", וכל תמונה של חייל בפייסבוק או בווינט נראית לי כמוך. כל צלצול טלפון ממישהו מהמשפחה שלך גורם לי לפחד מהגרוע מכל, ולהחזיק את עצמי כדי שהצד השני לא ישמע כמה אני קרובה לבכות. כל ההודעות האלו מאבא שלך אמורות להרגיע, יש הרוגים אבל הם לא אתה, יש רכב שנפגע אבל הצוות שלך בסדר, אבל הם לא מרגיעים, הם מרגישים לי כמו ספירה מחרידה לאחור עד הפיצוץ שיפגע בך. אני מנסה לשכנע את עצמי שיש שם עשרות אלפי חיילים ורובם הגדול חוזרים בריאים ושלמים, אני מנסה לומר לעצמי שאתם מחופים במודיעין, וארטילריה, וכוח אווירי, ששומר עליכם ומגן עליכם, אבל כל זה לא משקיט את הדאגה ההיסטרית שכואבת לי בגרון מרוב דמעות עצורות. ככל שעובר הזמן אני דואגת יותר. אני מנסה להתרכז בדברים אחרים ולא מצליחה. אני נזכרת בסטטוס שכתבת בפייסבוק ביום העצמאות, בבוקר הטקס של מצטייני הנשיא שלקחת בו חלק - "מי מאיתנו החיילים שנכח היום בטקס, לא יזכה להיות נוכח בו עמנו בשנה הבאה?" ואני כל כך מפחדת שזה מנבא משהו. מפחדת שאני לא אוכל לשמוע את הקול שלך יותר. תחזור, בבקשה תחזור.....

(זה הלוחם שלי.)

עריכה:

הותר לפרסום, 13 הרוגים מגולני. אבא שלך אומר שהוא בדק ואתה "לא ברשימה השחורה". אני כל כך מקווה שזה נכון. אני כל כך מקווה שאתה בסדר. אני לא יכולה להפסיק לבכות, לנסות לדמיין איפה אתה עכשיו, איזה דברים מחרידים כבר הספקת לראות, אם אתה בסדר בכלל...

פתאום אני קוראת את הקטע שבחרתי לכתוב ברשימה שלי, פה מימין. ציטוט מהסרט Into the Wild. ופתאום זה מכה בי. אני רואה אותך, עם המבט החייתי הזה שראיתי אצלך רק בתמונות מהצבא ומהקרב מגע. אני רואה אותך מתמודד באמת עם המצב המפחיד ביותר שידוע לאנושות. אני לא יכולה להכיל את זה יותר, כל החדשות גולני וכל הפייסבוק גולני וכל הגוף שלי צועק לחייל אחד ספציפי מגולני, גולני שלי, החבר שלי שאין שני לו. שייגמר כבר הסיוט הזה.

אני מתעוררת בבוקר, ואוטומטית מושיטה את היד לטלפון, לראות מה פספסתי כשישנתי. אלוהים, מה פספסתי. תמונה של חייל עם וסט ומצנפת עולה, ומתחתיה כיתוב שמאחל בהצלחה לחיילי צה"ל במבצע הקרקעי. מבצע קרקעי מבצע קרקעי מבצע קרקעי, הכל מסביבי צורח. מהשעה שש בבוקר חייל אחד כבר נהרג ושלושה נפצעו. אני ממהרת לשלוח הודעה לאבא שלך, לשאול אם הוא שמע ממך אתמול. הוא אומר שכן, ושכיבית את הטלפון ונכנסתם פנימה.

נכנסתם פנימה נכנסתם פנימה נכנסתם פנימה, אלוהים אדירים, אתה ברצועת עזה עכשיו. פתאום זה מפסיק להיות מפגן כוחות של המון חיילים בשטחי כינוס, ומתחיל להיות סכנת חיים. אני מתחילה לבכות. אני שוכבת במיטה ובוכה ובוכה, מתחילה להריץ בראש סרטי בלהות. מילים כמו "נהרג מאש כוחותינו", "נפצע מרסיסים", "איבדתי את יד שמאל", "נפגע מההדף", רצות עכשיו באלף וריאציות של היסטריה, וכולן נושאות את השם שלך. אני נזכרת בקטע מהספר "אם יש גן עדן", בו שני לוחמים בלבנון מדברים, ואחד אומר לשני שיש לו מזל שיש לו חברה, כי אם הוא נפצע עכשיו, או מאבד איזה איבר, לפחות יהיה לו אותה. אני לא רוצה להיות החברה הזאת שמצלמים אותה לעיתון ליד מיטת בית חולים עם החבר הפצוע פיזית, שעוד לא יודע עד כמה הוא פצוע נפשית.

אני רוצה שתחזור שלם הביתה, אני רוצה שתצא לפני שיקרה משהו שיצלק אותך נפשית. אני רוצה שתאהב את חברי הצוות שלך בגלל החוויות מהמסלול, ולא בגלל החוויות מעזה. לא האמנתי לעצמי כשמצאתי את עצמי מקווה שתיפצע קל מאוד, ויוציאו אותך משם חזרה לשטח יותר בטוח, ותישאר עם איזו צלקת קטנה ברגל או משהו, שתוכל להגיד "הייתי שם", אבל שלא תהיה שם באמת.

אני משתגעת מדאגה ולא יכולה לחשוב על שום דבר אחר.

כל פעם שאמרת משהו שנגע בהומור שחור לגבי במבצע הזה, עצרתי אותך כדי לא לשמוע. ועכשיו ה"הומור" הזה לובש פני מציאות ומתחיל לצבוע את הכל בשחור. אני מתחילה לחשוב - מה אם הפעם האחרונה ששמעתי את קולך היתה אתמול? למה התעקשתי שתקרא את ברכת יום ההולדת שלך בבית, ולא שלחתי לך אותה אתמול, כדי שתדע כמה שאתה חשוב לי? למה לא דאגתי שתשאר לי בטרייה אתמול בלילה? למה שלחתי לך הודעות טיפשיות לפני שקראתי חדשות? מה אם... יקרה לך משהו, איך אני אמשיך בלעדיך? איך המשפחה שלך, שלאט לאט מנסה להשתקם מאובדן אחר, המשפחה שאוהבת אותך כל כך, איך הם יוכלו להמשיך אם יקרה לך משהו?

אני כל כך מקווה שתחזור הביתה, ותהיה בסדר, ותקרא את הפוסט הזה ותחשוב שדאגתי יותר מידי. ותקבל כבר את מתנת יום ההולדת שלך, ותקרע את העטיפה ותצחק ותשמח. ואני אכין לך עוגת יום הולדת, ואתה תתלהב ממנה, אבל לא מספיק כדי לאזן את מספר השעות הלא הגיוני שהשקעתי בעיצוב שלה. ונחגוג לך יום הולדת כמו שצריך, כי כמה חברי צוות שקופצים עליך בחיבוק בשטח כינוס באמצע שום מקום זה מאוד נחמד, אבל מגיעה לך חגיגת יום הולדת אמיתית.
תחזור כבר, אני משתגעת מדאגה, משתגעת מהרצון לשמוע אותך... אפילו רק לשמוע אותך אומר "אני בסדר".

רק שתחזור בשלום, רק שתחזור בשלום, רק שתחזור בשלום!!!! 

דואגת לך כמו שרק פולניה יכולה,

סאנשיין שלך.

(זה הלוחם שלי.)