על הרומן שלי עם הספרים

התחיל ברגע שידעתי לקרוא באופן עצמאי, כלומר בגן טרום חובה. מאז תמצא אותי עם ספר ביד לא פעם. אמנם עם הפסקה לא מבוטלת של כמה שנים טובות שמי יודע מה עשיתי בהן. אבל עכשיו חזרתי לזה ממש, להתמכר לספר כל פעם מחדש. לפעמים רק אחד ולפעמים, בחוסר החלטיות, שלושה בו זמנית, שעומדים וקוראים לי לצאת בהחלטה מי כרגע יותר אטרקטיבי. של לשכב בחדר חשוך עם מנורת קריאה (שדרוג חדש יחסית, שהיה חסר לי). של לשבת לקרוא באוטובוס ולפספס את התחנה, של לקרוא מאחורי ספר לימוד בכיתה עד שהמורה תופסת אותי בהפתעה , ספק מזועזעת ספק מבולבלת. של להתמכר להכרת הדמויות וללהיות הדמויות לרגע, להחליף פרצוף ואישיות ולחיות חיים אחרים. הייתי קוראת בתור ילדה את אריך קסטנר וז'ול ורן כי זה מה שהיה לספריה אצלנו להציע. היום אני קוראת כמעט הכל, כמו שתראו בהמשך. לפני כמה ימים הייתי מצהירה שאני יותר אוהבת מתורגמים אבל עכשיו אני קצת פחות בטוחה בעניין.

- - -

אני מודהמת.

אחרי שחזרתי לקרוא בזמן האחרון, נכנסתי היום לקניון ולתדהמתי המאושרת עמד במרכז הרחבה דוכן ענק של סטימצקי שמכר ספרים "פגומים" (בעיקר כאלו עם קריעות קלות) במחיר מופקע של עשרים שקלים (!!), אז בחרתי לי שלישיה מנצחת של ספרים שכיכבו אצלי ברשימה המייחלת. כשמצאתי עצמי מסתכלת על ספר שירה של יהונתן גפן, אמא שלי נזעקה ואמרה שיש לנו אותו בבית, רק בואי למעלה ואני אראה לך.

אז עלינו למעלה. התחלנו ממגדלי הספרים שעל השידות ליד המיטה והמשכנו לארון הספרים שבפינת החדר, שאותו כבר סרקתי בעבר כמה פעמים אבל עם ההדרכה הנכונה מצאתי שם כמה אוצרות. ואחרי זה אמא שלי נזכרה שיש עוד ארגז אחד ב"בוידעם" (בית פולני למופת!). אז הדלת נפתחה וממנה יצאו לא פחות מארבעה ארגזי ענק, מלאים עד הקצה (ומעבר!) בספרים מכל הסוגים והמינים.

רומנים וביוגרפיות (אבא שלי אוהב לקרוא על חיים של אחרים), וספר על גוף האדם עם תמונות עוצרות נשימה (אפילו הלב הרגיש שלי עמד בזה). וספרי ניהול עסקים, וספרי מדע פופולרי על כימיה ופיזיקה, ומדע בדיוני וספרי בדיחות וספרי שירה (מסתבר שזה בגנים), וכאלו על פילוסופיה ואפילו על פסיכולוגיה. ועל תורת הצילום (במצלמות אנלוגיות כמובן, של לפני העידן הדיגיטלי) וארכיטקטורת עיצוב-ביצוע, ואפילו ספר קומיקס אחד (שנקנה במבע כמובן).

והיו שם ספרים עם הקדשות מהחבר הקודם של אמא והקדשות לחברה האחרונה של אבא (כי מה נעשה? נזרוק?), אבל גם ספרים שהוא קנה לה והיא קנתה לו. והיו ספרים שחזרו על עצמם (הרי מרוב הכמויות כבר קשה לעקוב). והיו ספרים עם חתימת הסופר (אחת מהן בזכותי). והיו ספרים עם עטיפה מקולפת ובעטיפת בד, והיו המון ספרים קבורים בעני אבק. וספרים שבלויים מרוב שימוש וכאלו שאף אחד לא פתח מעולם.

אז יצאתי לי עם

שלושה רומנים (שניים על אהבה ואחד על צבא)

שני ספרי שירה (אחד של יהונתן גפן ואחד של יהודה עמיחי)

ועוד אחד על תהליך כתיבת השירה (של כאלו טובים אחרים)

ושני ספרים על פילוסופיה (אחד עקיף ואחד ישיר)

ושלושה קצרצרים על פסיכולוגיה (שינה וחלימה, הקשר בין הגוף לנפש ופסיכופתולוגיה)

ואחד על אופטימיות ואחד על ארכיטקטורה.

ואפילו ספר בדיחות גזעני (מהסוג שרק ישראלים מבינים) ואת אותו ספר קומיקס מדובר.

ובשקלול של כל מה שיש לי לקרוא,

הישנים והחדשים,

כאלו שמחכים על המדף כבר הרבה זמן וכאלו שהרגע הצטרפו,

כאלו שנכתבו לפני שבוע וכאלו לפני שנולדתי.

אז בפחות דיבורים ויותר תפיסה ויזואלית פשוטה,

הנה ערמת הספרים שלי שעוד לא קראתי:

(סלחו לי על האיכות הראויה לשמצה. תאשימו את אפל שלא ציידו את האייפוד במצלמה יותר איכותית. לא, בעצם, תאשימו אותי, על זה שלא שלפתי את המצלמה המדהימה שלי רק מהעצלנות להתעסק עם קורא הכרטיסים שיתרגם את כרטיס הזכרון הפרימיטיבי)

(ואגב, אלו רק הספרים שיש אצלי פיזית. אם תקראו את הרשימת ערמת הספרים הוירטואליים שלי פה בצד, תגלו שהיא מתחילה כאן ומסתיימת ב.. היא מסתיימת?)

ואם כבר ספרים, אני בעד פינה חדשה, הרי אני צריכה להצדיק את שורשיי:

התלונות הפולניות להיום:

* למה שום חנות ספרים לא מסכימה להעסיק אף עובד חדש מתחת לגיל-אחרי-צבא? אני רוצה לעבוד בחנות ספרים! אני רוצה , אני רוצה!
* תלונה על האיסור מצד אבא לקרוא יותר מספר אחד במקביל. תתלה אותי וזהו.

עם סימן שאלה: האם אתם אוהבים לקרוא, ואם כן, איזה סוג של ספרים ולמה?

נֶמָשִׁים

עכשיו רק נותר לקוות שאני באמת אסיים את כולם...

כשאני קוראת אני כותבת יותר. וואי וואי, אם הייתה מכסה לטיוטות באמצעים כאלו או אחרים, הייתי עוברת אותה מזמן. פעמיים.

אני כל כך הולכת להיות מאלו שיושבים בבית קפה או בתחנת דלק וכותבים על מפית בעט שהם השאילו מאיזה מישהו בסביבה. מה אני אומרת "הולכת להיות", רק היום עשיתי את זה (להגנתי, ובהמשך לנושא הפוסט, רשמתי לעצמי שמות של ספרים). אבל להיות סופר תמהוני נשמע לי נחמד.

וכאילו שמישהו מתח את הקפיץ הדמיוני שמחובר לה לגב והיא מתחילה לזוז. זה מתחיל בכפות הרגליים זה ממשיך במתניים זה הופך לריקוד מופלא. כל הנוכחים בחדר הפנו את מבטם לפינה השמאלית של החדר בה היא התחילה לרקוד עם עצמה. תנועות של ואלס עם פרטנר דמיוני, ותנועות זורמות ונשברות בו בזמן, זורמת עם צלילי המוזיקה שרק היא מסוגלת לשמוע. וכולם רואים אותה והיא לא רואה אותם, והיא רוקדת כמו מטורפת, והיא רוקדת כאילו נכנס בה שד (רע או טוב? קשה לקבוע), והיא רוקדת כאילו היא איבדה את שפיות דעתה, ואחד שעמד בזוית של ארבעים מעלות אליה התחיל להפנים שאולי הוא חוזה בפלא הגדול הבא. והיא מתמודדת עם כוח המשיכה, מתנגדת ונכנעת חליפות. לפעמים מסתובבת סביב עצמה כמו ילדה קטנה שמאסה בישיבה במקום, לפעמים סותרת היגיון על קצות אצבעותיה כמו בלרינה מנוסה. והיא רוקדת לעצמה ועם עצמה ובלי עצמה, וכל אחד שחזה בזה יכל להשבע שהוא לא ראה ריקוד שכזה מעולם. והיא מסתחררת סביב נקודות בלתי נראות, רצה במסלולים אקראיים ומחושבים, ורגליים רודפות אחת אחרי השניה ונשימה פנימה וכמעט נשימה החוצה והנה עוד שניה והנה עוד שניה והנה עוד שנ

בתנועה שהייתה מגושמת ואלגנטית היא מובסת על ידי כוחות הטבע

וכולם חוזרים לענייניהם כאילו לא היה דבר.

החלטתי לאמץ בכיוון שלי את רעיון הפינות של בני, כי טוב שיש גם קצת סדר בין הרי הבלאגן. לא תמיד יהיו כולן ולפעמים הן לא יהיו בכלל. אבל הן טובות לי. הן מודגשות, אגב, אם זה לא ברור. 

מילים שהן לא שלי

"לפעמים שעה ארוכה, לגזור את הסוכר לחתיכות חתיכות קטנות"

העיוורת / יעקב שטיינברג

החלטתי לתת כאן ציטוטים משירים, מסיפורים, ממחזות. ציטוטים שמצאו חן בעיניי משום מה. כנראה כמחווה למעבר המשמח, הקרב ובא, למגמה ספרותית כדי להעשיר את ההומאניות הטבעית שבי, במקום ללטף את הריאליות שהחברה הייתה מצפה שתהיה בי.

הרהור: אחרי שסוחטים לימון האצבעות מריחות כמוהו, זה נהדר.

החלטתי פעם אחת לנסות לכתוב דווקא לפי "הנושא החם". כי אני בן אדם של דווקא, והנה אתם רואים, אני עושה דווקא גם לעצמי. 

התמכרות

שלי

היא ישראבלוג. שמעתם נכון. לא סתם אומרים ש"החיים זה כאן". ישראבלוג הוא מקום מפלט, בתור התחלה כפריקה נטו. התמכרות להוצאת הרגש, שלפעמים להזרים אותו בנחלים של דיו וגרפיט מרגיש כמו מועקה כשלעצמה באותו הרגע. וכאן מגיע הרגע שבו אנחנו (אני צריכה להפסיק לדבר ברבים), אני - מתמכרת למקלדת. נותנת לאצבעות שלי ללטף אותה, כל אות בתורה, מדברת דרך האצבעות והמקשים והמילים הקרות של הגופן השחור הבסיסי על הרקע הלבן הבנאלי של מסך העריכה. מתמכרת לתחושה של לבכות דרך המילים, ולצחוק דרכן וגם לצעוק דרכן. ולפעמים, כך החמיאו לי פעם בצורה שאהבתי מאוד, לגעת דרכן.

ההבדל המהותי בין בלוג לבין יומן הכתוב בכתב יד (לשם הפרוטוקול, אני אישית מעדיפה דווקא את הגרסא הכתובה ידנית. את הקטעים שכתבתי ואהבתי, טרחתי והעתקתי לעצמי לכתב יד), מלבד עניין החשיפה והפומביות, הוא ההדדיות. בשימוש במילה הזו התכוונתי לא רק לעובדה שיש קוראים שמגיבים לפוסטים כשלעצמם. זה רק מימד אחד בגלקסיה רבת הכיוונים הזאת. אי אפשר להכחיש שישראבלוג היא קהילה, או לפחות צביר של קהילות עם מכנים משותפים שנוגעות אחת בשניה בכמה נקודות פה ושם. ואחרי זמן מסוים של שהייה בגלקסיה הזאת, התמקמות ומציאת כיוון, אני כבר יודעת איזה בלוגים לא מעניינים אותי, בשביל איזה בלוגרים שווה לפנות זמן כדי להדבק מרותקת למסך. ואחרי כמה זמן של קריאה עקבית בכמה בלוגים, אני כל פעם מופלאת מחדש לגלות את הקשרים שנרקמים אחד בין השני, כמו קורים רכים של משי כחול כהה, שיחד יוצרים רשת שנדמה שמסננת את כל הדברים הרעים. לי אישית, יצא להכיר מעבר לקופסת הבלוג עצמו לא מעט אנשים נפלאים, שמונצחים (כן, אני נוטה להנציח) אי שם ברשימות שלי.

אני חושבת שאני התמכרתי לאנשים האלו ממש, לחברויות הוירטואליות. אבל מה רע בחברויות וירטואליות, אתם תשאלו. הרי אפשר להציג אילו צדדים שתבחר להציג, הטובים או הרעים. הרי יש לך יותר זמן לחשוב לפני שתגיב, הרי יש לך מקורות מידע לשלוף מהם ציטוטים או מוזיקה. אבל בדיוק, זה המצב הקצת עגום שלי, שבו הקשרים היחידים שאני מסוגלת לנהל הם וירטואליים. אני כבר פחות ופחות מסוגלת לדבר פנים מול פנים, אני בחרדה חברתית ממש כשמדובר על לשבת בקבוצה של אנשים שאני מרגישה שחשים יותר בנוח עם הסיטואציה מאשר שאני מרגישה בה. בגלל שהאנשים היחידים כמעט שאני מדברת איתם שלא דרך מסגרת הם אנשים שהכרתי בישראבלוג. מכיוון שזו ההגדרה של התמכרות (כפי שנמסרה לי ממכור לשעבר לסמים שהיום הוא מדריך לגמילה): בריחה מהמציאות, כשהראש אומר "לא" והיד עושה "כן". זו ממש בריחה מהמציאות, אתם יודעים. קשה לי במציאות, לא אוהבים אותי במציאות, אז הנה אני בורחת ל"מציאות" החדשה שלי, הוירטואלית, בה כולם תופסים ממני "מקסימה" או אפילו "מדהימה", והם אוהבים אותי, לעזאזל, הם אוהבים אותי. אבל את רק אשליה. כשתפוג השפעת הסם היא תחלוף.

נמשים

תובנת היום: לאהוב אנשים ולהיות חברותי זה אמנם לא ברור מאליו, אבל לא זו הדרך להעריך את טיבו של מישהו.

עם סימן שאלה במקום הנקודה: מה דעתכם על המשפט בשורה הקודמת.