אני אוהבת את החורף, ואת הקיץ, ואת הסתיו. ואת האביב, ואת מה שעכשיו, כשאפשר ללכת עם סווטשירט שיותר ארוך מהמכנסיים שלי, כשאפשר ללכת לים אבל לא באמת להכנס, כשאפשר ללכת בחוץ בלי לפחד מהקור או מהחום. כשאפשר ללכת כבר עם סנדלים אבל לא חם מידי ככה שאני עוד יכולה לפזר את השיער, שאולי אפילו יזכה להפרע בבריזה נעימה. עזבו סנדלים, ללכת בבית יחפה, כפות רגליים על הרצפה הקרה. להתמכר מחדש לשמלות הקיציות הקלות, שצועקות אושר. אבטיח אדום ומתוק וגבינה בולגרית, אבל לא ביחד. יקיצה טבעית, ויטמין בי שתים עשרה וברזל, בריאות, וגוף נקי, וטהור, ושלם. בלי פציעות וקעקועים ובלי עקיצות אפילו. עור חלק ובהיר, מכוסה בשכבת קרם הגנה כמובן. ועיניים שמקבלות חיזוק ומשדרות חשדנות מהולה באהבה לכל העולם הזה. כשאני רואה אישה בהריון, אני חושבת על זה שאלוהים, יש לה תינוק בבטן, שיוולד והיא תבחר לו שם, והוא יגדל ויתבגר וילך לאוניברסיטה והיא תהיה בחתונה שלו. עכשיו הוא רק צרור לא מלוטש של תאים שמחכה לתורו להתחיל, שבמידה מסוימת הוא גם התור של אותה אמא להתחיל, וגם לסיים במידה מסוימת. יום אחד גם אני אהיה כזו, אמא, זה מדהים בדיוק באותה מידה שזה מפחיד. בפרנואידיות יש לפעמים גם שביב של אמת. אלוהים, אני כזאת דוקרת, אולי כדאי, למרות אהבתי, להתחיל לחבק אנשים קצת פחות? אם אהיה דוקרת רק עוד קצת אני אתחיל לשרוט אנשים בכל פעם שהם יחבקו אותי. זה נורא חבל לי, כזה בזבוז, שדווקא אני, שכל כך אוהבת חיבוקים, נולדתי כל כך לא "חיבוקית". אבל אני מניחה שאפשר לחיות עם זה. אני אולי חנונית, אבל אני ממ שלא מתאימה לפאטרן הסטריאוטיפי של פיזיקה, מדע בדיוני ומבוכים ודרקונים שמודבק לחנונים, למרות שחברותיי הטובות ביותר הן כאלו. ובהקשר הזה, אני נורא אוהבת כשיש אנשים בחיים שלי שאני מעריכה אותם באמת. מהאנשים שיש לך דיבור איתם, שתעצרו לדבר בצומת בה הדרכים שלכם נפרדות, והזמן שיעבור בדיבורים על נושאים כאלו ואחרים בעמידה באותה נקודה, יהיה ארוך יותר אפילו מכל הדרך עצמה (זה התחיל כתאור מילולי, צומת ממשית של כבישים ומדרכות, אבל אני מניחה שגם כמטאפורה זה נחמד). יש לי חשק לתרבות, בחיי, ללכת לראות הופעה חיה או תיאטרון, אני כל כך אוהבת תיאטרון! אפילו סרט טוב לא ראיתי כבר המון זמן, עם פסקול שזוכרים, תמונות שנחרטות בזכרון ומילים שמצטטים. אני אוהבת לקרוא שירה, כן, אני יודעת שאני יוצאת פוצית מנופחת בפוסט הזה, שירה ותאטרון, מהאנשים המרגיזים שמשחילים מילים שאף אחד לא מבין ומתקנים שגיאות לשוניות של אחרים, גם של סופרים או עיתונאים (נו באמת, מילים הן המקצוע שלהם! להם אסור לטעות!). אבל יש בזה מין משהו מיוחד, לפעמים יש בשיר יותר מדמות בספר. משהו קצר וקולע, רוני סומק, יהונתן גפן, יורם טהרלב. אף פעם לא הצלחתי לכתוב שירה, ספק אם אצליח. משורר הוא לא סופר, וסופר הוא לא משורר - אלו שני מקצועות אחרים לגמרי, והקשר היחיד ביניהם הוא השימוש במילים, וגם הוא כמעט מקרי. אני אוהבת לישון, זה קצת חסר לי. באופן מפתיע לכל הדעות, גם השגרה חסרה לי. מי היה מאמין שמשפט שכזה יאמר דווקא על ידי. ריסים, ריסים ארוכים, איך אני אוהבת. אולי זה למה זמן האחרון יש לי חיבה לחתולים דווקא. היום אפילו חשבתי על לאמץ חתול, בשיא הרצינות, אפילו התחלתי לחשוב איפה מאמצים חתולים, ואיך אקרא לו (הרי דרוש שם מספק), ואיך אוכל לוודא שזה חתול עם אופי שקט ואדיש כרצוני. זה מפתיע דווקא, אדישות היא תכונה שאני בדרך כלל לא אוהבת, אבל במקרים מסוימים פשוט יש בה משהו, משהו. 

אני אוהב את גלית, בעיקר עם צמות, ואת זאת עם ה

נמשים 

ואת זאת עם הגומות.

כבר הרבה זמן שלא יצא לי לשבת ולכתוב, פשוט להוציא החוצה. פשוט לא היה בי שום צורך לזה. לא היה קיים בי סליל המילים בתוך הראש, המחכה להכתב, שהיה שם תמיד. תקופה של "מחסום כתיבה", אם תרצו לקרוא לזה פעם. מה שהייתי מפרסמת כאן היו ברובם קטעים ישנים או חסרי משמעות. ואם כן הייתי כותבת, זה היה רדוד, לא כנה במלואו, מסווה את מה שהיה לי לומר בשמות דמויות חצי לועזיות, או מושאלות מספרים. 

משהו בי הושיב אותי היום, עכשיו, מול המסך הזה, לכתוב. לא ידעתי מה אפילו. בדרך כלל כשאני יושבת לכתוב, יש לי את המילים מסודרות בראש, מחכות להיות מתועדות כדי לא להשכח. עכשיו פשוט התיישבתי, בלי מושג מה. בלי מושג איך - אף פעם לא כתבתי ככה.

והנה, ראיתם, לא כתבתי כאן כלום. אותה אחת שיכולה לכתוב חמישה עמודים על ניתוח מעמיק של יצירה ספרותית, אותה אחת שיכולה לכתוב שורות על שורות במיילים ארוכים משאפשר לדמיין כשמתחילים לכתוב אותם, אותה אחת שמסתובבת תמיד עם ספר לקרוא ופנקס לכתוב, רק שהפנקס ריק. 

אני מוצאת סיפורים ישנים שכתבתי, אפילו שיר פה ושם, ומשהו נראה לי חסר. המילים לא מתאימות יותר, כאילו לא אני זו שיצרה אותן. אולי זו חרדת ביצוע ואולי התגמדות הערך שלי לעומת כל הסיפורים והשירים האדירים שאני קוראת, אבל אלוהים, אין לי מה לומר יותר. איך זה הגיוני? מי היה מאמין שדברים כמו אלו הם שיגרמו לי לסתום את הפה. 

מצאתי סיפור שכתבתי ואיירתי כשהייתי בת ארבע וחצי, בכתב ידי, כמו שנראה כתב ידי בגיל ארבע וחצי. כן, כתבתי סיפורים כבר אז. אצטט לכם אותו במדויק.

"היו היו שתי חברות ביקה ונטי

החלטתי להצטרף לפרויקט הפאזל של ישראבלוג. אתרום לכם את החיוך שלי. בחיי שאני אוהבת לחייך.

זאת גם קצת דרך לומר כמה אני אוהבת להיות כאן.

"כדאי, כדאי ללמוד מן הפרחים 
לא לקמץ בחיוכים 
והעולם, תראו, יהיה פתאום כה טוב 
כדאי לחלום ולקוות, נסו רק פעם 
כדאי לצחוק, כדאי לחיות, כדאי לאהוב"

יש משהו מתוק בכל ההוויה הזאת. תמיד אמרתי שחיוך הוא מעבר לסתם שפתיים. גם כתבתי על זה לא מעט. בחיוך יש משהו מעבר לאימוץ השרירים כלפי מעלה, הוא מתוק, הוא מוסר לך מסר, משגר אנרגיות מאדם אחד למשנהו. מעודד. פעם קיבלתי מחמאה אחת מסוימת על החיוך הזה שלי, שנגעה בי כל כך, ואותה אני אנצור עד מתי שרק אוכל. את החיוך שלי, שכבר כמעט שנתיים נראה כמו שנראה היום, אני לא מהססת לחשוף. אני יוצאת לעולם חשופת שיניים ועשירת שפתיים, מחכה לאתגר המתוק הבא.

נמשים

אף פעם לא אפסיק לרצות לחלוק את השמחה שיש בי.