מוזה כבר אין לי בערך מגיל 13, היא כנראה נשארה בביתי הישן בין כותלי חדרי החסונים שהחזיקו אותי איתנה בכל שנות ילדותי, זה דבר שנעלם ? היכולת הזאת לכתוב ... לתאר דבר מה בדרך שתעניק השראה לך ולעוברים ושבים, היא כמו חוכמה ? אם לא מאתגרים אותה זמן ממושך היא מתנוונת לאיטה . אולי בכלל מעולם לא הייתה לי מתנה זו, אולי רציתי בה בכל מעודי אך היא תמיד הייתה מעין נושא לא מדובר ביני לבין עצמי, אני כותבת ! בין אם התוצאות מוצלחות או לא , בין אם התכוונתי לדברי או שמא חירטטתי איזה סיפור שיגרום לי להרגיש טיפה פחות עלובה ממי שאני. תמיד היה לי מחשבות שניראו לי מעט אנורמליות , אבל זה לא הרגיש לי כדבר אסור או כטמטום או כפגם , להפך , נהנתי לא פעם מהמחשבה שאני מיוחדת שונה ומוזרה מהאחרים , ריגשה אותי המחשבה שאוכל להיות כמו מטילדה , נים , בסטיאן , או כל ילד גיבור אחר שפרץ בעזרת דימיונו את גבולות ההיגיון וה"נורמאליות" המאוסה . עכשיו אני מרגישה לא שונה במיוחד מהשאר , אני בורג , לא מברג , מסתובבת עם כיוון השעון וככל שאני ממשיכה להסתובב כך אני יותר עמוק בפנים , מתקשה לצאת מהעסק הביש , אני כבר לא אצייר את מונה ליזה כנראה , אולי הילדים שלי כן , אולי הכל משתנה עם הזמן , יש עוד תקווה , התקווה תנצח ...
כאן קסם דה פאנק , קןראת לכם לצאת להוות השראה 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
