לראות אותך מחניקה את הבכי אחרי שחברות העליבו אותך בתוך ביתך, למצוא עוד שקיות שוקו במקרר אחרי שביקשתי מבעל הבית שותפי הנכבד עשרות פעמים שמספיק עם זה ודי, לגלות שאני לא נכנסת לשום חצאית (וזה עוד לפני מתקפת הסופגניות וערבי הלביבות), להיות עייפה, להתרגז על הילדים בלי סיבה, כמעט לעשות תאונה ולהיות מכורה לקפה זה ממש מספיק, די והותר.

בחיי, מי צריך סרטן. גם ככה החיים האלה מסובכים ולא פשוטים בכלל.