צפיתי בסרט של המחנה של זכרון מנחם

והצפייה העלתה בי את העצב הישן

לא רק על אלה שהיו איתנו לפני חודש והיום הם כבר אינם

אלא על הפרדוקס הזה של החיים

שהשמחה הכי גדולה שוכנת במצולות הכאב

שהחיות הכי חיה נמצאת בנשיקה עם המוות

שהאינטימיות הכי חזקה היא עם אנשים זרים שחולקים גורל משותף

שיש אנשים טובים בעולם בדרגה של מלאכים

ואיפה הם כל האנשים הרגילים

מחפשים את התשובות במקומות הלא נכונים