בחג ראשון של סוכות התארחנו אצל אנשים נחמדים שהסכימו להשאיל לנו ברוב נדיבותם את הבית שלהם לשינה. לעת ערב, נטלתי לידיי את הסידור שהיה מונח ברישול על הסטנדר בסלון במטרה לחטוף "מנחה" לפני שקיעה.

הסידור התגלה כמו מסמך המכיל עדות חיה על הקשר של בעלת הבית עם בורא עולמים. הדפים היו ספוגים בדמעות עד כדי התפוררות והריחו בריח של התמסרות ואהבה לחיים, לאלוהים.

מיששתי את הדפים וניסיתי לחוש איך זה מרגיש לרצות, לכסוף, להזדקק להשם בכזאת התבטלות וכניעה וזאת עוד מבלי לחוות איום גדול כל כך כמו מחלה.

חזרתי הביתה ובליבי אותה אישה שלא הכרתי, אותם דפים שקופים, ובראשי מחשבה חדשה שמהיום עלי לבקש על הרצון והיכולת לבקש. מהיום אתפלל גם על התפילה.

אבקש להיות מסוגלת לבכות כמו שהלב רוצה 

לזעוק כמו שהנשמה רוצה 

ולהזדקק כמו שאני באמת.