ילדה יפה שלי, אוי כמה שאת יפה וכמה שאת בכלל לא שלי.

היום את בת 11 שנה. זה אומר שלפני 11 שנים בדיוק בזמן הזה התעוררתי עם סימנים של לידה שהסתבכה. זה היה בדיוק התאריך המשוער ואני, סוג של ילדה בעצמי, הגעתי לבית החולים, העברתי את הלילה בחדר לידה בציפייה לך. הבוקר שבא התחיל בניתוח חירום בהרדמה מלאה.

כשהתעוררתי בחדר התאוששות שאלתי אם נולד. לא שאלתי אם זה בן או בת כי זכרתי שהרופאים מאד דאגו אם תחיי בכלל. האחות אמרה לי "נולדה לך בת בריאה ויפיפייה". חייכתי וצללתי חזרה לשינה.

באתי לפגוש אותך בפגייה. היית ערומה תחת מנורה סגולה ובכית. נו ברור שתבכי, זה לא נראה כייף בכלל. כששמעת את הקול שלי, עוד לפני שנגעתי בך, השתתקת והסתדרה לך הנשימה.

אחר כך בחדר הנקה, החזקתי בך, כל הכאב שבעולם התגמד ליד הפלא שאת והבטחתי לך שאהיה לך אמא טובה, הכי טובה ושאעשה כל מה שאני יכולה כדי לתת לך את מה שאת צריכה.
שרתי לך והרגשתי מאושרת. למרות שהייתי צעירה ולא בשלה, אהבתי להיות אמא. הכנסת לחיי משמעות ומיד כשראיתי אותך רציתי עוד ועוד מהקסם הזה.

אם להודות על האמת, היית תינוקת צרחנית. נולדת קטנה ומערכת העיכול שלך לא הייתה מפותחת מספיק. כאבה לך הבטן והייתי בוכה לידך לילות שלמים וארוכים.

היום, כלומר הלילה, חשבתי שזה רעיון טוב ללכת לישון ולהתמודד עם התאריך הזה מחר אבל אז מצאתי אותך ישנה במיטה שלי ומבט אחד קטן בך פתח אצלי את הברז של הדמעות וזהו, הלך הלילה.

בטח שיש בי חלק שבוכה מצער. צער על חלומות שנופצו, על הבטחות שהופרו, על עתיד שברירי אבל באמת באמת אני יודעת שאני בוכה מאושר. מבלבול.

במה זכיתי? במה אני זכיתי? אולי יש פה בכלל טעות..

את שירוש, הדבר הכי יפה וחכם ורגיש ונבון ומצחיק ובוגר ושנון ומתחשב ואוהב ומלא חיים שאני מכירה.

את לא שלי. ביום שחליתי הבנתי את זה. אנחנו נשמות שנפגשו בעולם הזה. לכמה זמן? לא יודעת. לטובת מי? ברור שלטובתי כי זה פשוט שאת נתת לי בחיי הרבה יותר ממה שאני נתתי לך.

לא יודעת מה תזכרי. לא חשוב מה תזכרי. חשוב שתדעי שאת קסם וחשוב שתדעי שאת מתנה גדולה לעולם.
אוהבת אותך כמו שאין מילים שיוכלו לתאר.

מתפללת לאהוב אותך בחיי עוד הרבה זמן ויודעת שלכל מקרה, את לגמרי בזכות עצמך בעולם.