מצחיק וחסר תקווה לראות את כל מה שכתוב כאן, שנכתב לפני שנה בדיוק. 

מצחיק וחסר תקווה לראות שהחלק מהתחושות בכלל לא השתנו. 

מצחיק וחסר תקווה כי הנה, שנה עברה וחלק מהדברים עדיין כמו שהם, אם לא גרועים יותר. 

הבחור שעליו כתבתי באוגוסט 15 "נכבש" באפריל 16, שכבנו. זה לא גרם לי לאהוב אותו יותר. 

מה שכן מהמחשבות שלי הוא לא יצא, כי עד היום כשאומרים את השם שלו הלב רועד, כנראה שלא מאהבה, אלא מרתיעה ופחד לראות אותו. (סליחה חגי) 

Meanwhile

יש לי חבר. שהוא אולי הבנאדם הכי טוב שאי פעם הכרתי ובטח שאי פעם הגיע לבחורה כמוני. 

4 חודשים יחד, מעניין אם אעבור מערכת יחסים של שנה. 

אני דנה בשניהם הרבה... אחד גורם לי להתרגש, מביא אותי למקומות אחרים אבל כלכך דושבאג ובן זונה שלא מגיע לי יחס כזה

ומצד שני יש את הבן אדם הכי טוב בעולם, שלעולם לא יפגע בי ויתנהג אליי מסריח אבל לא גורם לי להתרגש כמו הראשון. 

מה עושים במצבים כאלה? 

כבר החלטתי את זה בסוף יוני ו*בחרתי* באופציה השניה ואני לא יכולה להגיד שעשיתי טעות כי טוב לי עם בנאדם שטוב אליי, אבל המחשבות עליו לא פוסקות לי. (אז אולי כן עשיתי טעות?)

אני פשוט יודעת שאם הייתי בוחרת בראשון, זה היה נגמר מהר מאוד, לא מתקדם למערכת יחסים כמו שאני רוצה והייתי נהפכת להיות עוד אחת בשבילו, ואולי באמת נהפכתי. 

מה גם שאת החברה הכי טובה שלי (דאז כנראה) זה היה שם בחרא מצב. 

טוב עכשיו מה שקורה זה שככה או ככה התרחקנו. 

איזה מחשבות חדשות ישנות, התעוררות הרצון הזה לכתוב... למרות שהמחשבות בהחלט תקועות בעבר הרבה, יחד איתי. 

תוהה מתי יהיה לי יותר טוב, כשאני לא אשקע במחשבות וארגיש טוב עם עצמי ככה שזה יופגן לאחרים ואני לא אשקע בדיכאון כל פעם שאני אקבל הצצה לחיים של אנשים אחרים, שלכאורה יותר טובים משלי, כי אותם אוהבים יותר. 

איזה מחשבות כיפיות אחת אחרי השנייה. 

אה כן, כמובן שהשחרור מהצבא לא באמת עשה לי טוב, ובין פגיעה שנלקחה אישית מידיי מעבודה אחת, כרגע יש עבודה חדשה שנהיית מעצבנת מרגע לרגע ואני צריכה לשרוד שם לפחות עד שביל ישראל, שזה הדבר היחידי שאני מקווה שיעשה לי קצת יותר טוב ובטח שלא ידכא אותי אחרי שהוא יגמר כמו צה"ל. 

And that's it.