ומה אם..?

הקת עמוק עמוק בשקע הכתף, חמש אצבעות אוחזות חזק את ידית האחיזה, המחסנית המלאה ב29 כדורים צמודה לאמה, הלחי סחוטה על הקת הקרה. האטמים אוטמים הכל מלבד צלילים בודדים שחודרים דרך חריצים קטנים יחד עם האוויר שממלא את החלל המרוקן שלי.

עם כל ירייה משתוררת דממה עמוקה יותר. דממה שדורשת עוד ירייה. ועוד אחת.

אני אוהבת את ריח אבק השריפה. את הרגשת השמן על הידיים אחרי הנקנ"ש. אני אוהבת את הסימנים הכחולים על הגוף. אני אוהבת האדרנלין שזורם בכל חלקי גופי, האדרנלין הזה שממלא כל תא קטנטן בגופי.

קראו לנשק שלי פרננדו. לכל דבר צריך להיות שם, גם לנשק. ופרננדו היה שם מושלם. הוא היה מושלם. מספר 74. בשונה מאחרים, היה מאוד נוח לישון איתו. הוא גם לא עשה לי הרבה סימנים כחולים, רק שבעה. הוא היה מאוד נקי יחסית לשאר הנשקים של שאר הבנות. הוא היה שלי.

בעוד מספר ימים אחגוג חמישה חודשים בצה"ל, אני תמיד אהיה צעירה פעורה.

יש לי כלכך הרבה מה לכתוב, כלכך הרבה מה לשתף.
                אבל אין מי שיקשיב.

אני לא יודעת איך קוראים לה.

שמעתי את שמה פעם אחת בילדות, אי שם בגיל 6.

אבל אז לא ייחסתי לשם הזה משמעות בכלל.

החלטתי לתת לה שם משלי. קוראים לה מריאנה.

והיום, היום בדיוק, עברו 72 שנים ממותה.

ראיתי אותה פעם אחת, בתמונה איתו..

בדיוק כמו בסרטים, שיער גלי מושלם, שמלה מרווחת ומקסימה.

והיום הוא ישב לידי והחזיק את אותה התמונה.

התמונה בה היא אוחזת בו.

מאחורי התמונה רשומות שתי מילים בודדות ושנה.

"אמא ואני" 1934

"את דומה לה. מכל האנשים, מכל המשפחה שלנו, את הכי דומה לה. העיניים החומות, אף הכפתור והשפתיים הקטנטנות. את כל כך דומה לה.."

מריאנה נפטרה ב1940. בהיותו רק בן 8.

קר. סוף סוף קר..