אני מנסה לשוב לשגרה כלשהי.

לא יודעת איך, כמה זמן זה לוקח, והאם אצליח בסופו של דבר לעמוד ביעד הזה, כל כך פשוט, ועם זאת, האפשרות להיכשל שוב מציאותית בהחלט.

איזו מין שגרה זו תהיה?

הרי כבר הכרתי בזה שאני לבד (ולא פשוט להכיר בזה, לא פשוט לקום בכל בוקר עם הידיעה הזו, לא קל להירדם כשזה ברור, יותר מדי ברור), כבר הכרתי בזה שהדיכאון כאן כדי להישאר, שזה לא ישתפר בזמן הקרוב.

איזו מין שגרה אני יכולה לבנות לעצמי כשאני יודעת שהבדידות והדיכאון יהוו חלק משמעותי ממנה?

האם זו אותה שגרה שיש לי כיום, שבה אני עושה כל מה שאפשר כדי לעבור את היום?

זו לא השגרה שאני רוצה, לא השגרה שאני מחפשת, ואין בה שום דבר ממה שאני צריכה.

אולי עדיף לשוב ולנסות שוב ושוב?

אני יודעת שעוד כישלון יכול לרתק אותי לתחתית, אני מרגישה שכמה שהמצב שלי גרוע, זו לא התחתית ויש עדיין תהום שלא הגעתי אליה, ואני יודעת שכישלון יכול להביא להיכרות ביני לבין התחתית החדשה הזו.

נכון, לא כל כישלון גרם לנפילה, ושרדתי כישלונות שונים, אבל לא התגברתי על כולם.

לשרוד במשמעות של לחיות ברמה הבסיסית ביותר, עם התפקודים הבסיסיים ביותר, ולא שום דבר מעבר.

להתגבר זה כבר סיפור אחר, להצליח לחיות ברמה קצת אחרת, לתפקד יותר טוב, ללמוד לקחים ולפעול לפיהם, להצליח במה שנכשלתי בעבר.

אני לא טובה בלהתגבר.

זה מוביל אותי לתהות: במה אני טובה בדיוק?

נדמה שבכלום, שהרי בין כה וכה ולא נשאר הרבה ממני, ממי שהייתי, ממה שחלמתי.

אני לא טובה בללמוד, לא מספרים וגם לא מהחיים, אני לא מוצאת את התחום שבו אני טובה.

חייב להיות כזה, לא?

תחום אחד שבו אני טובה, שבו אני אוכל להיאחז.

לא נראה לי שההתמודדות שלי עם הבדידות והדיכאון טובה, גם לא עם הסוכרת.

עם מכשולים קשה לי, ואחרי הכישלונות נדמה שאני לא מצליחה להפיק לקחים ולפעול לפיהם.

האם קיימים אנשים שלא טובים בכלום?

שבכל דבר שהם ינסו הם ייכשלו, שבכל פעם מחדש הם יחוו את תחושת הכישלון?

אנשים שלא מצליחים ליצור קשר משמעותי עם אחרים, שלא מצליחים לשמר קשרים, שלא מצליחים לבחור נכון את האנשים שיעמדו לצדם ובסוף יישארו לבד?

אני צריכה שגרה שונה מזו הקיימת.

לא עוד להחזיק את עצמי בכוח, לא עוד.

לא להישבר בכל פעם שאני נכשלת.

להתחשל, להתחזק, לצמוח.

אבל אף פעם לא הייתי טובה בזה, אף פעם לא ידעתי איך להתחשל, אף פעם לא הצלחתי לצמוח ממשבר.

אולי עכשיו מאוחר מדי להתחיל עם זה?

אולי החמצתי את ההזדמנות?

בכלל, איך עושים את זה לבד?

מצד אחד, אני יודעת מה אני צריכה, ומצד שני, אני לא יודעת איך להגיע לזה.

אני יודעת שאני צריכה לצאת מזה, שאני צריכה למצוא דרך שבה הדיכאון יהיה "קבור", דרך שבה הדיכאון לא יכתיב את הקצב ולא יכתיב את סדר היום.

החלק הקשה הוא להוציא את זה לפועל.

זה יהיה הצעד הראשון, זה חייב להיות הצעד הראשון.

הצעד השני יהיה, כנראה, לנסות שוב ליצור קשרים עם אחרים.

שאלת הזמן מרחפת מעל הראש, ואולי כדאי שאקבע לעצמי לוח זמנים לכל העניין.

אלו רק צעדים ראשונים בדרך לשגרה אחרת, טובה יותר.

אני לא בטוחה שאני באמת מסוגלת לעמוד ביעדים שאני מציבה לעצמי (ואולי זה דווקא תחום שאני מצטיינת בו: להציב לעצמי יעדים ואז להיכשל, לאכזב את עצמי, או בפשטות, להבטיח לעצמי הבטחות שאני לא יכולה לקיים).

אבל אולי, רק אולי, זו ההתחלה, ואולי מכאן אני אוכל למצוא את הדרך. אולי.