אותם מראות, מקום אחר.

שני פיצוצים, במרחק קצר האחד מהשני, שני מטענים לפני קו הסיום.

מרתון שהסתיים בטרגדיה.

לנו זה מוכר, מוכר מדי.

ההרס, הדם, הפצועים, ההלם על פני האנשים, הסיפורים שמאחורי התמונות שמתפרסמות בעיתון.

כוחות הביטחון והחירום שסוגרים את האזור ומפנים פצועים, תחושת חוסר האונים.

קורבנות שרק רצו לחיות את חייהם, וברגע אחד איבדו אותם.

תמונות שאנחנו רוצים לשכוח, וגם הם ירצו.

זה קרה בשעה שאצלנו החלו חגיגות יום העצמאות.

שם, בבוסטון, נחגג "יום הפטריוט", ובמסגרתו המרתון המסורתי, שבו משתתפים וצופים עשרות אלפים.

לנו זה כבר מוכר, יום שמתחיל כמו כל יום אחר, ומשתנה באחת.

מטענים בפחי אשפה ומחבלים מתאבדים, מכוניות ממולכדות, זה אותו סיפור ישן, רק המקומות משתנים.

אומרים שאין מקום בטוח, ואולי זו עוד דוגמה, עוד אחת לאוסף הדוגמאות שלא מפסיק לגדול, שזה יכול לקרות בכל מקום.

לא רק בישראל, שבה נהלי החירום קיימים בכל יום, בכל שעה.

חיפושים בתיקים? אותנו זה לא מרגש, אנחנו חווים את זה בכל כניסה למקום ציבורי.

הם לא רגילים.

להם זה לא נוהל מוכר, הם לא ציפו לזה.

אף אחד לא ציפה לזה.

עד לרגע זה, אין קצה חוט של ממש.

החוקרים לא יודעים בוודאות אם מדובר במפגע בודד או בקבוצה, אם מדובר בטרור איסלאמי או בטרור "פנימי".

לא יודעים להגיד מה המניע, רק יודעים לספר על שני מטענים.

שני מטענים, שלושה שנרצחו, מעל מאה וחמישים פצועים, חלקם במצב אנוש וקשה.

כשרואים את התמונות, אי אפשר שלא לחשוב עלינו.

על התקופות הקשות, שבהן הפחד הגדול היה לצאת מהבית.

על הפיגועים בירושלים, באמצע הרחוב, שקטעו את השגרה והחזירו אותנו למצב חירום.

המיקום אמנם שונה, אולי גם המניע, אבל נדמה לי שתחושת ההלם וחוסר האונים כמעט זהה.

גם הם, כמונו, ימשיכו הלאה.

כמו אותו רץ, שנפל מההדף וקם על רגליו, לסיים את מה שהתחיל.

הוא היה קרוב לקו הסיום, ולא ויתר.

הם ימשיכו הלאה, אחרי שיתאוששו מעט מההלם ויתאבלו על הקורבנות.

הזיכרון יחיה, והחיים לא ייעצרו.

התמונות ילוו אותם, ובתחילה גם החשש, אבל הם יתגברו, כמו שהם עברו את הקשיים שאחרי מתקפת הטרור במגדלי התאומים ובפנטגון.

אלו המראות שאנחנו לא רוצים לראות שוב.

אותם המראות שחוזרים על עצמם, וזה לא באמת משנה אם זה קרה בארצות הברית או בישראל, בבוסטון או בירושלים, באמצע חגיגה או בסתם יום של חול.

אין אשם זולת מי שמתכנן, מסייע ומבצע את הפיגועים האלה, שלוקחים חיי אדם, שמכוונים כלפי אזרחים וכל מטרתם היא להביא למוות ולחורבן.

מי ששותף לעשייה שכזו, ראוי להירקב בכלא, להישאר שם עד יומו האחרון, ולא להיות משוחרר בשום מסגרת, לא חנינה ולא המתקה, לא גירוש ולא נסיבות הומניטריות.

כי זה לא באמת משנה איפה זה קרה.

בסופו של דבר, המראות דומים, התחושות דומות, אפילו הפציעות דומות.

רק המיקום שונה.