החלטתי להפסיק לקחת את התרופה.

אני יודעת שאין פתרונות קסם, ושלתרופות לפעמים לוקח קצת זמן עד שהן משפיעות, אבל לא הרגשתי את השינוי.

מה שרציתי שייעלם לא נעלם.

רק אחרי שהתחלתי לקחת את התרופה הבנתי שזו טעות, כי לא בדיכאון אני צריכה לטפל, כי אם בבדידות, שמובילה לדיכאון ולאי שפיות.

אם לבדידות אין כדור, אז נשארות דרכי ההתמודדות הישנות.

הן לא מועילות במיוחד.

כשהימים עוברים, והכדורים הולכים ונגמרים, הפחד מתחזק, כי גם ההבנה מתחזקת.

הבנה שלא מדובר כבר בדיכאון שאפשר לטפל בו, ושבעצם, היה צריך לטפל בו לפני שנים, כשהוא התחזק לראשונה.

הבנה שהמחשבות לא ייעלמו, ויהיו ימים שבהם הן יהיו חזקות יותר.

אבל מה שמפריע לי יותר מכל דבר אחר, זו ההבנה שלא צפוי שיפור.

התרופה לא השפיעה כי היא לא הייתה התרופה הנכונה.

אין תרופה מספיק חזקה למצב הזה.

בכל יום שבו הפחד מתחזק, ההליכה על הגבול שבין השפיות לחסרונה קשה יותר, כמו שיכור שמתבקש לצעוד על קו ישר.

דווקא עכשיו, נדמה שהדיכאון חוזר לשיא.

בזמן שאני עדיין תחת השפעת התרופה, בזמן שאני מנסה למצוא פתרונות.

אני יכולה להגיד שלפחות ניסיתי, אבל שוב, הניסיון נכשל.

אני לא רוצה להבין.

לא רוצה להיות מודעת לכך שאני לבד, שכבר מזמן אין עם מי לדבר.

מה הטעם בעוד בוקר שכזה, ובעוד שנה מלאה בבקרים שכאלה?

עדיף לא להבין.

לא להיות מודעת למציאות, להתנתק לחלוטין, להגיע לקצה.

אני מהלכת על הקצה הזה כבר זמן מה, כשלא תמיד הייתי מודעת לכך.

עכשיו זה נראה מציאותי, כל כך קרוב, בלתי ניתן למניעה כמעט.

גם זו נפילה.

לא הייתי בפסגה, ועדיין, לא הגעתי לתחתית, למקום שממנו אין דרך חזרה. בינתיים.

אין לי את הסולם, אין לי את הכלים, גם פנס אין.

בור עמוק שנכנסים אליו לבד, ולצאת ממנו אי אפשר לבד.

הוא הולך ומעמיק, וקשה לומר כמה אנשים כבר חוו בורות שכמותו.

אני תוהה אם מבור שכזה אפשר לצאת בכלל.

אולי כל מי שנכנס לבור שכזה, בסופו של דבר גם נקבר בו.

אני תוהה מה יש שם בחוץ.

איך זה נראה שם, מה השתנה ומה נשאר כשהיה.

להחזיק את עצמי חזק זה פתרון זמני.

לפתרונות זמניים יש נטייה להפוך לקבועים, עד שהזמניות שלהם מוכיחה את עצמה.

הפתרון הזמני הזה מחזיק כבר מספר שנים, ואני רק תוהה אם לא התחלתי בשבועות האחרונים לאבד את האחיזה.

עכשיו, כשהדיכאון חוזר לשיא, זה הזמן להדק את האחיזה, ואולי זה בדיוק מה שאני מנסה לעשות עכשיו.

לטפל בעצמי בדרך שלי, בלי כדורים, להתמודד לבד, כמו בעבר, רק שהפעם אני כבר אדע מה שורש הבעיה.

משום מה, הידיעה ששורש הבעיה הוא לא הדיכאון (גם אם הוא היה שם הרבה לפני הבדידות), לא מנחמת ולא מסייעת.

אולי אני צריכה עוד פתרון זמני.