בקרוב יתגלו לנו הקיצוצים שייעשו בתקציב המדינה, נראה כמה ומאיפה, נדע קצת יותר.

אומרים שעל הכוונת נמצאים החרדים, ואם לשפוט על פי הציטוטים מהשבוע שעבר, ממה שנאמר על ידי שר האוצר יאיר לפיד וסגן שר האוצר מיקי לוי, זה לא יהיה פשוט מבחינתם.

אבל לי לא נוח.

אני לא חרדית, לא משתייכת למגזר הזה, לא מבינה לפעמים את המנהגים שלהם, אבל נראה לי שבשנים האחרונות הם מהווים מטרה נוחה, נוחה מדי.

קל להגיד שהם משתמטים.

רק שוכחים שמי שאחראי זו המדינה, שר הביטחון והסכמים קואליציוניים, וזה לא באמת תלוי בצעיר החרדי הממוצע, אלא ברב שלו, שיעדיף, כמובן, שיתקצבו את הישיבה שלו.

הם לא משתמטים, הם משתמשים בפרצה שנוצרה במיוחד בשבילם: פטור "תורתו אומנותו".

למרבה הצער, הפטור הזה פוגע בהם, בין היתר מכיוון שבתקופת הפטור אסור להם לעבוד, עליהם ללמוד בישיבה מבוקר עד ערב (ובפועל, כמובן, זה שונה לחלוטין).

דבר אחר שפוגע בהם, וגם בנו, הוא תוכן הלימודים בישיבות.

אין לי דבר וחצי דבר נגד לימודי קודש, אך לא קשה לנחש מה יהיה מצבו של בוגר תיכון שידיעת מקצועות חול כמו אנגלית ומתמטיקה נמצאת אצלו ברמה נמוכה.

אי אפשר לזלזל בחשיבות ההשכלה.

כנראה שלא היה לי אכפת במיוחד, אבל הבעיה העיקרית נמצאת בכך שאותם מוסדות שלא טורחים ללמד את מקצועות היסוד, מתוקצבים מתקציב החינוך, מתקציב מדינת ישראל.

בוגרי המוסדות האלה לא יכולים להשתלב בקלות בחברה ולא יכולים למצוא תעסוקה בקלות, שלא נדבר על לימודים במוסדות להשכלה גבוהה, אלא אם ישלימו את החומר שנלמד בבתי הספר הממלכתיים.

כך יוצא שמדינת ישראל תומכת בהיעדר השכלה מספקת להשתלבות בשוק העבודה, ומנציחה את עליונות הרבנים על פני תלמידיהם.

אגב, כל זה לא אומר שהצעירים החרדים אינם מסוגלים ללמוד, ושחשיבתם אינה חדה וחריפה, אלא שלא נותנים להם להתקדם, למצב בו יוכלו להתפרנס בכבוד, ולא להיות תלויים לעד בקצבאות.

נקודה נוספת שצריך לחשוב עליה היא, בעצם, מה המדינה משיגה בכך שהיא מממנת מערכות חינוך שהן למעשה פרטיות, לא מפוקחות ולא חופפות אפילו במעט למערכת הממלכתית?

מערכת החינוך בישראל, על שלל התלונות שאפשר לשמוע מדי פעם על בתי הספר הציבוריים (צפיפות, מחסור במורים וכדומה), היא לרוב מספיק טובה על מנת לאפשר לבוגר הממוצע לרכוש השכלה או מקצוע, ולהשתלב בשוק העבודה.

השתלבות בשוק העבודה היא גורם חשוב בכלכלת המדינה.

מי שלא עובד, או שלא מגיע לרף המזערי של ההכנסה, נתלה בקצבאות שונות, ואת המעגל הזה קשה לשבור.

לעומת זאת, מי שעובד, מעבר לתחושת הערך שנוצרת לאדם העובד, מביא פרנסה הביתה ולא נאלץ (לרוב) להיתלות בקצבאות, ולפעמים אפילו משלם מס הכנסה למדינה, במידה והכנסתו היא מעל סכום מסוים.

גם כאן, כמו בעניין השירות הצבאי, אפשר להאשים את ממשלות ישראל השונות, שלא עשו מספיק כדי לכפות על המגזר החרדי לימודים שיסייעו להם בהמשך, שיוכלו להיות מגזר יצרני ותורם.

במובן הזה אפשר להפיל את מירב האחריות, למעשה, על המפלגות החרדיות, שדרשו תקציבים לחינוך החרדי הלא מפוקח, ולא מעודדות גיוס לצבא או השתלבות בחברה הכללית בדרך כלשהי.

בדלנות היא לא הדרך, אבל באותה נשימה צריך לזכור שגם שנאת אחים אינה הדרך.

לא צריך לשנוא את החרדים ולהצמיד להם תוויות של "משתמטים", "טפילים" או כל הגדרה מעליבה ומזלזלת אחרת, אלא להבין שיש כאן צורך אדיר בתיקון, ויש לבצע אותו בהקדם.

עם אחד במדינה אחת, וגם אם קצת קשה, אנחנו בסירה אחת.

התיקונים הנדרשים הם לא בלתי אפשריים, גם אם קצת קשה ליישמם, גם אם נדרש קצת זמן.

אפשר להתחיל עכשיו, ורצוי שלא לדחות את זה בעוד שנה או שנתיים.

רצוי באמצעות קיצוץ של הכספים המגיעים לאותם מוסדות, שמחנכים בוגרים שלא מסוגלים להשתלב בשוק העבודה הכללי, וצריכים להשלים בהמשך בכוחות עצמם את ההשכלה החסרה.

ההווה הוא העיתוי הטוב ביותר, והחשיבות של זה גבוהה ביותר, ומתעצמת מדי שנה.

אולי, בעצם, עדיף להתמקד בזה, ולא בהשתלחות לשונית, שעלולה להשתמע כמכוונת נגד מגזר שלם.