כשאדם מגיע לעמדת מפתח, לעיתים קרובות נשמע המשפט "דברים שרואים מכאן לא רואים משם".

אותו אדם לא חייב להיות זה שאומר את המשפט, אך נדמה שאין כלל צורך שהמשפט הזה יוזכר, הוא מרחף באוויר סביב.

למשל, שר האוצר, יאיר לפיד.

לפני שנבחר, לפני שהקים מפלגה, אמר שאסור לפגוע במעמד הביניים, שמעמד הביניים אינו הכספומט של המדינה.

עכשיו הוא מדבר אחרת.

פתאום אפשר להטיל את הפצצות הכבדות, להעלות מסים ולקצץ בשירותים.

הוא אומר שזה נדרש, ולמען האמת, אולי הוא צודק.

אבל לנו, מלמטה, זה נראה קצת הרבה, קצת יותר מדי.

עוד אחוז או אחוז וחצי למס ההכנסה בכל מדרגות המס, עוד אחוז למס ערך מוסף, פגיעה בקצבאות, ומנגד, שום הטבה, שום איזון.

אפשר היה, למשל, להכריז על ביטול העלאת תעריף החשמל, או לפחות ביטול המע"מ על המים.

קצת גזר ליד המקל.

ראש הממשלה, בינתיים, מגבה באופן חלקי, ומסתייג רק כשמדובר בתקציב הביטחון.

איש לא מעז להזכיר את תקציב הבריאות, שלא מכסה מספיק, זה לא הזמן.

ה"הטבה" היחידה שמוצעת היא קיצוץ בשכר חברי הכנסת, השרים, ראש הממשלה ונשיא המדינה.

קיצוץ קל, קטן, לא מורגש, ובעיקר, בספק גדול, כי תקציב המדינה טרם אושר על ידי חברי הכנסת.

אלו רק ההמלצות, אבל למען האמת, הן לא נראות טוב.

ברור שצריך לצמצם את הגירעון, להפחית בזבוזים, לקצץ פה ושם, הרי אין לנו רצון להגיע למצבן של מדינות כמו יוון, ספרד או איטליה.

אבל, כמו בכל דבר בחיים, נדרש איזון.

העלאת מסים ישירים ועקיפים, כמו גם הטלת מס בריאות על מי שלא שילמו אותו בעבר, ואולי אף העלאת מס הבריאות, בנוסף להצעות להעלות את ההשתתפות העצמית בבריאות, יכולה לגרום לנזק.

אחוז אחד, זה לא הרבה.

אבל כשמדובר על אחוז נוסף של מס ערך מוסף, אחוז נוסף של מס הכנסה (ואת זה כבר רואים ישירות בתלוש המשכורת), ואולי עוד דברים נוספים שטרם נתגלו לנו, זה כבר נראה מוגזם.

אני יודעת שלפעמים דברים צריכים להתדרדר לפני שהם משתפרים, ואני יודעת שמדובר בתכנית מנע, אבל אני חייבת לתהות למשך כמה זמן נסבול מהעלאות המסים, ומתי זה ישתפר באמת.

מי שצריך לחשוב באמת על נזק אל מול תועלת הם פקידי האוצר, שניסחו את ההמלצות, אבל אולי לא מבינים לגמרי את משמעותן לאזרח הקטן.

אומנם סביר להניח שלא כל הגזירות יאושרו (שכן הן עוד יעלו להצבעה בכנסת, שם עלולה להיות התנגדות כוללת לתקציב), אך לא ייתכן שכולן יבוטלו.

יש גזירות שניתן לחיות איתן.

כן, אפשר לחיות עם העלאות המס על מוצרי הטבק, אפשר גם לחיות עם העלאת המס על משקאות אלכוהוליים.

אבל יש דברים שאני לא מבינה, כמו העלאת המסים על רכישת דירה או על מכירתה.

האם מס ההכנסה שאדם משלם על הכנסתו לא מספיק?

כנראה שלא, כי צריך לממן יותר מדי, ואין ממי לקחת, רק ממי שעובד ומנסה להגיע לדירה משלו, או לצבירת רכוש שיהיה מיועד לילדיו.

ברבים מהמקרים מי שירגישו את זה על בשרם הם בעיקר מעמד הביניים.

הם לא זכאים להטבות, הם משלמים את המס ואת החשבונות כפי שהם.

אין להם הנחות, אבל גם אין להם כל כך הרבה, לא כמו לעשירון העליון, שירגיש גזירות במידה פחותה בהרבה.

העתיד של מעמד הביניים, בהיעדר דירות שניתן להשכיר, נמצא בקרנות הפנסיה, אבל אחת מההמלצות לתקציב המדינה החדש נוגעת גם להן: מיסוי על הפרשות לקרנות מעבר לשכר מסוים.

אז כנראה שדברים שרואים משם אנחנו לא רואים כאן.

אנחנו רק רואים את הכיס שלנו, ואילו הם רואים את תקציב המדינה.

הם רואים שצריך לשלם משכורות וצריך להתכונן למשבר כלכלי נוסף, ומחפשים מקור לכספים החסרים.

מעמד הביניים הוא לא כספומט, אבל בסוף, לא משנה מה נאמר, מעמד הביניים יהיה זה שישלם את החשבון.