מה אפשר להגיד על מי שהיה גדול והכתים את גדולתו בצעד אחד?
אריאל שרון היה איש צבא, שר, ראש ממשלה, ובכל תפקיד עשה דברים גדולים, לטוב ולרע.
איש של מעשים, אבל גם פוליטיקאי, שאחרי הבחירות דיבר אחרת, ואכזב את בוחריו.
לא בחרתי בו אז, הייתי צעירה מדי, כמובן.
רבים אחרים בחרו בו, בבחירות שבהן הליכוד לבדו זכה בארבעים מנדטים, ארבעים מושבים בכנסת, הישג אדיר.
עם ארבעים מנדטים אפשר לבצע הרבה.
שרון העדיף לבצע את ההתנתקות, שאני מאמינה עד עצם היום הזה שלא הייתה צעד מדיני, כמו צעד אישי.
אולי לא ההעדפה הראשונה שלו, אבל הוא היה חייב לעשות משהו, לשבור שמאלה ובאופן קיצוני למדי.
צעד שלא התאים לו, לאיש הגדול הזה, איש שהיה חלק מההתיישבות, שעודד את המתיישבים ביהודה ושומרון, שעלה להר הבית, שסירב לשבת לשולחן עם ערפאת.
הוא היה איש צבא, ורבים יאמרו שהוא היה טוב, הייתה לו היכולת לקבל החלטות, ולבצע.
נראה שהמדינה עמדה בראש סדר העדיפויות, עד לרגע שבו היה חייב לעשות משהו.
התקופה הייתה קשה, והוא היה חייב לנקוט בצעד, ואחריו כולם כבר שכחו למה נועדה התוכנית הזו.
התוצאה זכורה לכולם: מראה של משפחות יהודיות, ישראליות, מפונות על ידי חיילים ישראלים, ולאחריהן ההריסה של הבתים.
באותם יישובים שפונו, אגב, הוקמו מתקני טרור, וממקומות מסוימים אף נורו טילים לעבר מדינת ישראל.
חלק מהמשפחות לא הצליחו להשתקם עד עצם היום הזה.
לעזוב בית זה לא קל, להיות מגורש זה הרבה יותר קשה.
צעד אחד, שטשטש את הדברים הגדולים והטובים שעשה אדם אחד, שכנראה באמת אהב את המדינה.
השינוי החד הזה בעמדותיו, יצר קרע מסוים, ואפילו חשש למלחמת אחים, שהתבדה לבסוף.
לא זכיתי לבקר בכל היישובים טרם עקירתם, לא גרתי שם ובכל זאת, התאכזבתי, כי ראיתי את היישובים בגוש קטיף כיהודיים, כרגילים, כפי שאני רואה את ההתיישבות ביהודה ושומרון.
אני לא יכולה להגיד שהוא היה אדם רע, ולא מאמינה שהוא חשב שהצעד הזה יביא לביטחון.
אחרי מותו, אני מעדיפה להאמין שהוא לא היה מאלה שהזו שפינוי יביא ביטחון, אלא עשה את זה כצעד נואש, מתוך חוסר ברירה, מתוך סביבה שלחצה עליו.
מעדיפה לראות את הטוב שהוא עשה ולא את הרע, ולא מצליחה להשתחרר מהמראות האלה, ילדים שבוכים, הכתום הזה שבלט.
כעסתי אז, התאכזבתי, והיום אני יודעת שכל מי שזעק שזו טעות, צדק.
טעות גדולה, וככל הנראה, טעות שתכתים את המורשת של שרון, שרבים בוודאי היו מעדיפים לזכור כאיש של בנייה ולא של הרס, איש של צבא ולא של כניעה.
חצי שנה לאחר תחילת יישום תכנית ההתנתקות שלו, שרון עבר שבץ.
שמונה שנים הוא היה מאושפז, בתרדמת, שלוש מערכות בחירות כבר היו לנו מאז.
התקשורת, שנדמה שלא אהבה אותו עד לתכנית ההתנתקות, לא הפסיקה לעסוק בו לאחר מותו, להעלות זכרונות מהמלחמות, ולשבח אותו, מה שלא נעשה מאז ימי תכנית ההתנתקות.
חבל שנזכרים בדברים הגדולים רק לאחר מותו של אדם.
ההתנתקות היא עדיין פצע, לחלק זה פצע שעדיין לא התחיל להגליד, ועדיין, אי אפשר להתייחס רק להתנתקות, כי היה בשרון הרבה יותר מזה.
אני יכולה להבין את המתיישבים שנעקרו מבתיהם ואומרים שלא יסלחו, גם אני לא הייתי סולחת, בעיקר כשהתחושה היא של אדם ששינה ברגע את עמדותיו.
אני לא יכולה להבין את אלו ששמחו על מותו, אלו שתלו מודעות שמחה, ובוודאי שלא יכולה להבין את המנהג המעוות של חלוקת סוכריות בקרב אויבינו לאחר בשורת מותו.
אני עוד זוכרת, וכנראה אזכור עוד הרבה שנים, את אותה תקופה, מהבחירות שבהן הוא הוביל את הליכוד לארבעים מנדטים, דרך ההודעה על תכנית ההתנתקות, הצבעת חברי הליכוד וההתעלמות ממנה, ועד לרגעים האלה, שבהם פונו מתיישבים, שזכו לתמיכתו עד להודעה על תכנית ההתנתקות, ושלאחריה בחר להקים מפלגה חדשה.
התמונות מאותה תקופה צרובות אצלי, כמו גם תמונות אחרות מתקופתו, של פיגועים והתגובה הישראלית אחריהם, לפני מדיניות ההבלגה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
