כשיצאת נעלמתי

נשארתי לבכות בלי גוף

לבי התמעט, כמו ירח ציניקן

נותר חיוך תלוי באוויר

ומעליו

כמה טיפות מים כיווצו את גבן השקוף 

כמו להקת ציפורים שבאמצע מעופן 

החלו לבכות.

מי יציל את נשמתי הכרוכה בין הדפים האחרונים של הגוף?

מי יקריא באוזניי את סופי?

בפינת הלב הזיכרונות מתחרטים

עולים אלה על אלה, דורסים את מה שהיה,

ימים מתים מעל ימים חיים

הנה יום ראשון שדרך על יום שני

אם ירד גשם או ירדה שמש באותו היום -

הזיכרונות עשויים כולם מצער

ואיזה טעם יש בצער? ואיך הופכים טעם

איך פושטים את עורה של הלשון וטועמים את עצמנו

טעם דם של שכחה

שאינה מצטערת לעולם?