אני רואה לי כחלק ממרתון סרטי הארי פוטר את הסרט "הארי פוטר ואבן החכמים" והגעתי לחלק בו הארי נתקל במראה- "הראי של ינפתא"-Mirror of Erised. למי שלא יודע, המראה מציגה את מי שהאדם באמת כלומר את משאלת ליבו העמוקה והיקרה ביותר- ולווא דווקא את מה שהוא חושב שהוא רוצה.

למשל אצל הארי זה להיות עם הוריו, שכאמור מתים, ואצל רון זה להיות מצטיין ולהוביל את גריפינדור לניצחון בקווידיץ', כאמור גם הרמיוני, הלורד וולדמורט, והמורה שלמלמד את ההתנגדות לכוחות האופל (לא זוכרת את השם המקורי) נתקלו במראה. אף דמבלדור עצמו נשבה (?) (מהמילה שבי) בקסמיה של המראה.

וכאשר ראיתי את זה התחלתי לחשוב לעצמי מהי משאלת הלב העמוקה ביותר שלי. האם זה הרצונות שאני יודעת שאני רוצה, או דווקא משהו שאני לא יודעת או מכחישה?

האם זה להגיע לשלמות עצמית, או מראה טיפה יותר רזה, או שזה להגיע לרפואה או מדע, או למצוא תרופה לסרטן. או שאלא לא משאלות לבי האמיתיות אלא בסה"כ דברים שאני שואפת אליהם.

אך אם אלו רק שאיפותי, אז מהי משאלת לבי העמוקה ביותר?

אני מודעת לעובדה שאני מכחישה דברים, או רצונות מסויימים. אבל אם הם מוכחשים הם יכולים להיות גם משאלות לביי העמוקות ביותר?

כאמור אדם ששלם עם עצמו, ומרוצה ביותר עם מה שיש לו. לא אחד שאומר זאת, אחד שבאמת כזה, שזוהי משאלת ליבו העמוקה ביותר- רואה את במראה את עצמו, כמו שהוא. והאם אני כזאת? או בכלל, האם קיים אדם כזה?

כיצד בעולם, של קנאה, שנאה וטכנולוגיה יכול להיות אדם שלם עם עצמו? והאם קיים אדם ששאיפתו ומשאלת ליבו היא פשוט להשאר עצמו?

קראתי את הספרים ממזמן, ואינני זוכרת אותם כבר במדוייק, אך הסיפור של המראה מקסים אותי כל פעם מחדש (כמו מלא דברים פוטרים אחרים). המראה הזאת קסומה, וכל כך מיוחדת, אך אפשר ליפול ליופייה כל כך בקלות. היכולת שלה כל כך מהפטנת ושאני חושבת על מה שיקרה אם היה ביכולתי להתקל בה אני חושבת שכאמור לא יכולתי להשתחרר ממנה. לפחות לא בקלות.

אני מאמינה שלעיתים עדיף לא לדעת מה באמת אנחנו רוצים כי אנחנו מסוגלים להיות מהופנטים מדברים יתר על המידה, ולשכוח את מה שאנחנו באמת ואת מה שקורה איתנו ומסביבנו.

אולי, עד כמה שזה נשמע קסום (אם היה יכולת בחירה שכזאת מההתחלה- ואם הסיפור באמת היה אמיתי), עדיף היה לחיות בלי קסם שכזה, ולהשאר בהווה ובמציאות ולא להסתבך עם מה שאין.