אני מרגישה חבל כל כך שהרבה לא חווים את חווית הקריאה. בעיקר את החוויה שלאחריה, התחושות הקשות, החזקות שעולות לאחר הספר, יחד עם תחושת העצב העוצמתית של סיום הקריאה.

אני מרגישה שכל כולי עולה ויורד, גם אחרי הקריאה. אני אוהבת שהספר נותן לי את העירעורים שלי, שאני מסתכלת אחורה ורואה את הסימנים, את המידע, את הכתיבה, את הערעורים שהוא מעלה. ההרגשה של אגם שעולה על גדותיו, סוער ומתפרע וסודק את הסכר שלו עד שהוא נבקע, והכל מתערבב, והכל בתוהו וובוהו ובתחושת אי סדר כללית.

חווית הקריאה היא ניפלאה גם היא, השמחה, העצב, האהבה, השינאה, הכעס, העלבון, הבוז, האופטימיות, הפסימיות, הכאב והמחסור באדישות. אני מרגישה שאני הכותב, שאני הדמות, שאני העיניים, או הצופה מן הצד אבל מעורב כל כך הרבה. כן, אינני יכולה לשכוח את החוויה הזאת.

אבל שאני מגיעה לסוף, ליבי פשוט פועם בפרעות, משתגע, מתפרע, בועט בעצבנות בקרומו, מנסה לצאת החוצה ולפרוץ לעולם. הרגשה עוצמתית, הרגשה שלא ניתנת לתאר במילים אלא רק בהרגשה.

ליבי פועם בעוצמה, בחוסר רצף והיגיון. ראשי הוזה ועיניי רואות אחרים.

לעיתים ספר זה כל מבוקשתי.