הדמעות עומדות לי בקצה העיניים, אבל לא מסוגלות לזלוג על הלחיים, לתת לי את האפשרות להתפרק, לבכות, אני אפילו לא יודעת למה אני מרגישה ככה סתם בסוף היום, שהתחיל דווקא די טוב.

אני צריכה שמישהו יחטיף לי את הסטירה הזאת שתחזיר אותי למציאות.

שתזכיר לי שאני אדון לעצמי או גברת לעצמי, אני יכולה לקום וללכת,להפסיק לדפוק חשבון למי שלא צריך ולדעת לחתוך שרע.

דפוסי התנהגות זה קקה בקה+דחיינות = התעללות,מרמור וחבריהם.

בלילה לפני שאני ארדם זה יירגע.

אני אוהבת את המעבר מהקיץ לחורף, הבריזה הנעימה הזאת ששואפים עמוק בפנים גורמת לי להרגיש את כל האיבריים הפנימיים.. הרוח מלטפת את הגוף בתחושה של "הכל יהיה בסדר" וכשמגיע החורף אני רגועה כי הוא עוטף את כל התירוצים שלי בהמון אהבה, בשמיכה נעימה ועבה שמכילה את כל כולי ללא תנאים. ובעיקר מכסה על כל האי נעימויות המעאפנות האלו. 

תמונה שאני צילמתי ואני גאה על כך (: