לפעמים..

אני רוצה למות,לקצת זמן.. קצת,קצת

אבל עדיין להישאר בחיים,ז"א להסתכל מהצד איך אנשים יגיבו,איך תיראה ההלוויה שלי,מי יבוא.. למי אני יחסר וכו'..

אני יודעת שזו סתיה אבל לפעמים אני חשובת על זה דיי הרבה זמן,

הכל התחיל מלפני כמה שנים,שהייתי בכיתה יא' נועה עשתה לנו פעולה על גלגל החיים.. זה התחיל בעבר,הווה,עתיד ז"א ילדות,התבגרות(לפני 18) ובגרות(למעלה מ-18)..

דיברנו על תוכניות ילדים על הילדותיות שבי במורן ועדי.. על השטויות שעשינו,שיחקנו והעלנו נוסטלגיה.. הכל היה טוב ויפה התחושה שלי הייתה טובה כי זה היה השטח שלי-איפה שאני מרגישה הכי בטוח רק בילדות.

אוירה פסטורלית,הכל טוב ויפה הרגשתי נינוחה,חיוך אמיתי על אמת, לא איכפת לי שצוחקים עליי שאני ילדותית ואוהבת תוכניות טלויזיה וישנה עם בובת פרווה-נאבי ארנבי :P שאני יודעת את כל התוכניות ושירים בטלויזיה.. וכו'..

אחרך עברנו להווה,להתבגרות.. איך הכל משפיע,ציפיות,דברים שחווינו,איפה אני נמצאת.. מה השגתי,מה למדתי.. אם סבלתי בתקופת ההתבגרות וכדומה.. לאט לאט הדברים זרמו והגענו לדבר האחרון.. לעתיד.. דיברנו על העתיד.. העתיד הרחוק שיכול להיות גם מ אוד מאוד קרוב..

נועה חילקה לנו דפים וביקשה שנענה על שאלות.. לבד, ורק היא קוראת אותם..

היו שאלות ממש מפחידות.. קראנו לדף "צוואה" זה באמת היה הדף ובאמת היה הנושא שלו אבל נועה לא יידעה אותנו.

השאלות נעשו יותר ויותר קשות.. כשהתחלתי לענות רעדתי.. הסתכלתי בתוך החדר לחפש את מורן ועדי אבל הן היו רציניות כמו שבחיים שלי לא ראיתי אותן.. נועה, גם שידרה לי רצינות אחרי כמה וכמה פעמים שניסיתי להתחמק לענות עליהן ע"י בדיחות מטומטמות שזרקתי לחלל האויר של החדר כדי לראות אם מורן ועדי צוחקות אבל הייתה דממה.. ראיתי שאין לי ברירה אלה-לשתף פעולה עם הדף.

התחלתי לקרוא את השאלות.. וכל מיני סיטואציות מפחידות ומגעילות עלו לי לראש.. הרגשתי לא נינוחה הרגשתי לחץ,פחד,בדידות.. הרגשתי כאילו אני הולכת למות..

כל מיני שאלות בנוסח של:

מי האדם האחרון שתרצה לראות לפני המוות?

למי אתה רוצה להגיד שאתה אוהב אותו לפני המוות?

את מי אתה אוהב?

מי עזר לך הכי הרבה בחיים?

למי תגיד תודה?

מי האנשים הכי חשובים לך?

איזה שיר יושמע בהלוויה שלך?

אם אומרים לך שיש לך חצי שנה לחיות מה תרצה להספיק?

סוג של מודעת אבל..

ועוד שאלות כאלה.. אני לא כ"כ זוכרת..

סיימנו לענות ואני החלפתי צבעים..

עניתי על הכל.. ועדי ומורן לא האמינו שאני שקטה כ"כ..

גם נועה בדקה שאני נושמת ואני בסדר..

נועה אמרה עכשיו נכניס למעטפה ותשאירו את המכתבים לי.. ועוד חודש אני אשלח לכם את המכתבים הבייתה.

ואז היא שאלה מישהו רוצה לשתף.. לא הייתה לי בעיה בכלל והתחלתי לקרוא אותו.. על הכל עניתי.. שיתפתי אותן התחלתי לבכות,לרעוד,חששות,פחדים,נלחצתי.. ובכיתי כמו שלא בכיתי בחיים שלי.. משהו מפחיד,זעזוע.. ראיתי את ההלוויה שלי את אמא שלי בוכה אין לי משוג איך לתאר מה עבר לי בראש באותם רגעים כי זה ממזמן,אבל עדיין ההרגשה טרייה כאילו זה היה אתמול.

שיתפתי אותם שבחיים לא חשבתי על המוות שתמיד הוא היה רחוק ממני עד שסבתא שלי נפטרה,ועדיין לא עיכלתי כלום.

אני חיה בעולם של אופטימיות הכל ורוד,הכל חיובי וטוב.. להאמין,לקוות.. אף פעם לא הייתי בדיכאון אף פעם לא היו לי מחשבות אובדניות אף פעם לא רציתי לקרוע ורידים ולמות.. תמיד אני הייתי הגב של חברות שלי,תמיד עודדתי אותן וגרמתי להם לחייך. אף פעם לא התלוננתי על כלום כי באמת לא היה על מה.. אף פעם לא היו לי "צרות".. תמיד אני מחוייכת מלאה באהבה ושמחת חיים.. אף פעם לא שתיתי לא עישנתי לא כלום יש לי הכל טבעי.. ובצורה חיובית מאוד.. אני ילדה שמחה וחייכנית..

אחורי שסיימתי לשתף את הדף שלי ואמרתי להם את התחושות שלי תוך בכי וזעזוע ענק, הייתה דממה כולם התחילו לבכות איתי ביחד.. באמת שרק אז התחלתי להבין שאני באמת חיה בבועה ובאותו רגע ניפצו לי אותה.. עולמי חרב עליי :\

נועה חיבקה אותי חזק וגם מורן ועדי.. ותוך שמורן מחבקת אותי וגם עדי נועה מילמלה אני מצטערת.. וראיתי שהיא מלאת חרטה שהיא בילבלה אותי וגרמה לי לזעזוע רציני בחשיבה שלי.. עדי אמרה זה בסדר היא זקוקה לניעור קל.. והאמת זה נכון-בדיעבד כן..

ואז סתם סיכום וכאלה וכל אחד הלך לדרכו.

יום עבר.. יומיים עברו שלושה,ארבעה שבוע.. ואני עדיין במחשבות האלה.. אחורי שבוע של דמעות של בכי של מחשבות בלי סוף התחלתי להבין איפה אני באמת נמצאת.. שעד עכשיו חייתי בדימיונות,בחלומות, במציאות מדומה.. בעולם שקיים רק באגדות.. דיברתי עם אמא,עם נועה,עם עדי,עם מורן והם הרגיעו אותי וסידרו לי קצת את המחשבה אני חושבת ששזה היה הבוקס-האגרוף-הלא יודעת מה שגרם לי להתעשת ולחשוב בצורה נורמלית..

אני מודה שזה ניער אותי באמת.. אבל ניער אתי בצורה מוזרה כי הייתי רוצה את זה קצת שונה ולא ככה.. מצד אחד אני כועסת על נועה שעשתה לי ככה ומצד שני מודה לה על זה שעזרה לי לעשות צעד אחד בהתבגרות שלי.

מורן,עדי ואמא שלי עזרו לי להבין שזה דרך העולם.. דרך החיים ואין מה לעשות אלה לקבל את זה..

מורן אמרה לי שאי שאפשר להכחיש את זה ואי אפשר לחיות באשליות.. ועדי אמרה שבמוקדם או במאוחר זה היה מגיע אליי..

התחלתי לעכל דברים וגם לשנות דברים,התחלתי לחשוב בצורה בוגרת ועברתי תהליך מאוד מוזר אבל באמת עזר לי.. אני חושבת שבאמת מאז עשיתי איזשהו סוויצ' שגרם לי לשנוי בתפיסת חיים אבל לא קיצוני מידי.. כי עדיין אני נשארתי אותה ילדה קטנה אבל יודעת לעשות הבחנה בין רצינות לצחוק.

למרות שהמעבר אצלי מאוד צר אבל עדיין הוא קיים מה שלא היה לפני זה.

אני שמחה שעברתי את זה.. ושמחה שאני משתלבת עם המציאות כי רק עכשיו הכל מתחבר לי לקרקע בייחוד שאני ברשות עצמי אחרי שבירת המסגרת של בצפר, לפני הבשלות שלי האמיתית שלפני הניתוח להוכיח בוודאות את הבגרות שלי.. הנפשית בעיקר.. ואחרי המשדבר הכלכלי שעברתי עם המשפחה המהפך מילדת שמנת לילדה ממוצעת.. ברוך השם הכל מסתדר והרגליים שלי במציאות ועל הקרקע.. אבלל... אני עדיין ילדה קטנה שזה משהו שמוטמע בתוכי ואני חושבת שזה ההסתתרות והבריחה שלי מהמציאות אבל לא להרבה זמן..  

בקיצור חפרתי..

אבל את מה שרציתי להעביר העברתי..

וזה שאני רוצה לנוח קצת בצד.. זה רק בגלל העייפות והשביזות שתוקפות אותי מידי פעם.. הכעסים המערבולת הרגשית שתוקפת אותי..

מרגישה כמו סמרטוט כזאת,עייפה,כל היום אני מסתובבת,מרחפת אולם עם חיוך אבל עדיין.. בחלומות שלי..

מה שגורם לכך זו השיגרה המגעילה הזאת,אני מודה שאני יצרתי אותה אבל אפילו אין לי כ"כ עצבים לגוון או לשפר אותה..

הולכת לגן.. חוזרת.. ביביסיטרים-קניונים-קצת הסתובבויות-אוכל-מקלחת-גולדה-טלויזיה-אמפי ולישון..

אני רוצה כבר להתקדם.. להכיר אנשים,להעיז אבל לא-יש לי עוד זמן עד הניתוח עד אז.. אני חותמת קבע עם השיגרה שלי..

אז למה אני מתלוננת אם התשובות נמצאות אצלי? 

אין לי מושג =\

אוףף

אבל.. יש דברים טובים בכל זה..

יום שלישי-בית חלומותיי עם הגן

יום חמישי-יומולדת לאלינור-מסיבת הפתעה ששש לא לגלות!

שישישבת-לא הוחלט כלום פנויה להצעות..

ויש עוד דברים אבל לא מוצמדים ליום בשבוע..

מחר קניות חייבת בגדים

חוצמזה..

שבוע טוב

חייכו

חיוך הוא קו עקום שמיישר הכל !!

:)