אירוע או חג ממש קשה לרווקות\שמנמנות \נשים בעלות דופק וסטטוס רווקה!!
אם יש משהו שיכול לחרפן אותי ולכווץ לי את הלב והנשמה אלה דודות אהובות,אהובות, שמכירות אותי כל כך טוב+אמא שלי בחזקת 2 על טורבו וכולן מנצחות על העצבים שלי בניגון דרמאטי,שובה לב "בקרוב אצלך!! יאללה תתחתני" כאילו מה? מההה?? מה?!
הצד העיראקי במשפחה:
"נו, יש מישהו?" "אז מתי נראה ממך קצת נחת?" "אני רואה שהזנחת את הדיאטה, הא?" "את כבר לא צעירה, את יודעת" "כשאני הייתי בגילך כבר היו לי שני ילדים"
והכי כואב, " אחותך עשתה את זה לפנייך , לא אומר לך כלום?? "
איפה הטאקט? איפה העדינות ? לאן נעלמה הסבלנות ?
הרחמים האלה יכולים להרוג אותי,היד על הלחי מעבירה בי חלחלות!! כל מה שבא לי זה לחרוץ לשון כמו ילדה בת שתיים! לא מעבר לזה.
עד לפני 5 שנים הייתי מקבלת את זה כאיחול וחיוכים לכל עבר,עונה אמן בכל הזדמנות.
לאט לאט זה דעך והגיע לרמה של תקיעת מבט מפורצף וסימן קריאה בו זמנית !
היום? היום זה שחררו אותי באמש'לכם.
אדישות, אבל אדישות חנוקה ונכנעת.
ההלכה אומרת "לא תשים מכשול בפני עיוור" אם הן יודעות שזה הצד הכואב אז למה לעשות את זה? זה ממש לתקוע סכין ולסובב.
הן לא קולטות איך זה מרסק את הנפש.
אני מבינה שזה נעשה בתמימות, אבל זה גורם לי לבכות שעות,להרגיש נחותה,מסכנה. בואו נרחם!!
אני לא צריכה רחמים,אני לא מסכנה.. כן הכל בידיים שלי! מה שאני מכוונת זה מה שיהיה אבל נא להירגע.
הלב שלי לא יכול להכיל את זה יותר.
החתונה היא של הנכדה של דודה שלי, נינה שנייה מתחתנת בשושלת.
כן כל מילה נוספת מיותרת.
כל הכנה נפשית לפני, לא תעזור.
אני לא מצליחה לעמוד איתנה בפניהם.
אבדו לי הכוחות.
אני בחיים לא עושה,אעשה לאף אדם!!
ומתישהו זו תהיה החתונה שלי. מתישהו, אני אהיה זו שעומדת באמצע האולם ורוקדת סלואו צמוד עם חתן בחליפה, מכונת עשן ובועות סבון. אני אהיה זו, שתלחש לו באוזן- שכשנגיע למלון אראה לו כמה אני לא לובשת כלום מתחת.
-
מתישהו, זו תהיה החתונה שלי. מתישהו, אני אהיה זו שעומדת מאחורי האורחים ומצטלמת איתם- זו שמסתכלת על אמא שלה ושומעת "הבאת לי נחת" אני אהיה זו, שמרימים אותה על הכסא ומקרבים אותו לכסאו של בעלה שתיתן לו נשיקה, מעל כולם. זה מצטלם טוב.
מתישהו, זו תהיה החתונה שלי. מתישהו, אני אהיה זו שתסתכל על הבחורה בשמלה השחורה בצד האולם- תביט עמוק בעיניה, כמצטערת תנטוש רגע את האורחים, תלך אליה ותגיד לה "עוד מעט את אה? בקרוב אצלך!"
-
בינתיים, אני זו שעומדת בצד עם השמלה השחורה והגרביון הקרוע. בינתיים, אני זו, שמתחילה עם ההוא מהבופה ועם המלצר ועם אלו מהעבודה של בעל הכלה. בינתיים, אני זו ששותה יותר מדי כדי לבלוט על רחבת הריקודים בריקוד ספק חושני ספק מגוחך. בינתיים, אני זו המביטה מהצד.
עוד מעט תורי, ככה הבטיחה לי כלה אחת עם תספורת- עוד מעט תורי- ואני נשבעת, שלא אלבש כלום מתחת, רק את הסיפוק, ואולי גם ביריות.
כותבת הסיפור מהממת!!!
אני מכורה ברמות.
כל שבוע מחכה לפוסט שלה.
היא כותבת אותי :))
(היה לה בעבר קשר לישראבלוג,אני מכירה אותה במציאות לא דרך הבלוג. )
"בחוץ שקעה השמש קו האופק כבר נמחק את הסופות העייפות שלי אני השארתי במרחק ריח בית חם, משקר נכנס לי ללב ומשכיח בי עכשיו כמעט את כל מה שכואב "
לחץ בית!!! כל היום,כל הזמן גם כשאני בתוך הבית ומתכננת את היום מחוצה לו אני לחוצה מתי אחזור כבר.
למרות שאין הרבה מעניין פה, והבית פיזית שלנו אבל לא על הנייר, בייתי זה מבצרי.
מספיק לי לראות שכולם עדיין באותה פוזה ואת הריח של הבית שלי גם כשהוא מג'וייף ומסריח ויש ימים כאלה.
הבית שלי הוא מוקד עלייה לרגל הוא תחנת ביניים לכל מפגשים חברתיים, אנשים מרגישים בו נוח גם בגלל המרווח ובייחוד בגלל האנשים.
אני אוהבת את ריח הבישולים, גם כאלה שאני לא מתקרבת אליהם,אני אוהבת לתלות כביסה בתוכו וריח המרכך מתפזר בחלל הסלון, אני אוהבת את הפינה שלי בשבת את הכורסת שבת שלי, בגלל שאני שומרת שבת אני תקועה עם הפרצוף למרפסת. זה המקום הקבוע שלי.
בבית אני מרגישה מוגנת! הבית ממגנט אותי, גם בשנים הכי לחוצות שלי כשיום היה מתחיל ב6 בבוקר בתחנת האטובוס ונגמר ב9 בלילה מינמימום והיה לי חלון קטנצ'יק הייתי מגיעה הבייתה "נותנת כיף לדלת " וממשיכה בחזרה, זה ממלא מצברים.
כשאני נוסעת באוטובוס וחולפת על פני המרפסת אני מחייכת בלי סוף, חיוך דבילי ופרפרים בבטן.
ימי שישי בכלללל!! אין אין כמו בבית :)
לפעמים אני מרגישה שזה אובססבי מידי, על גבול הטמטום אבל זה מה יש, אני לומדת לשחרר. ( כן,בטח!)
הרבה מאוד כאלה!!! (חיוך זדוני ושפשוף ידיים חח )
"מספיק חיוך קטן שלכם כדי לדעת שזכיתי ובמבט שלכם אני רואה את הדרך שעשיתי מי כמוכם מכיר בי כל זיכרון וכל רגע בזמן בסוף יום אני חוזרת אליכם והשאר נראה קטן. "
כשאני רואה את בני המשפחה שלי מחייכים בזכותי או לא לפעמים זה יכול להביא אותי לדמעות, הדברים הקטנים האלה, התחלת זמזום שירים שלא נדבר על שירי מסורת עיראקיים או שירי דת וארץ ישראל ,זה ממש זה.
כשאמא שלי נקרעת מצחוק משטות בטלוזיה או סרטון בפייסבוק זה גורם לי למלמל לעצמי "כפרה אמא " ולחיוך בלב.
אני יכולה להיזכר בזה באמצע שום מקום ולחייך חיוך ממש אמיתי מהבטן ולהתרפק מהרגע.
אני יודעת שזה נשמע דיבילי אבל זאת אני, כולל שינויי מזג אויר שמביאים לי ולאחותי את אוירות החג. זה לא נורמאלי!!!
אלה דברים שאפילו קשה לי להסביר.
התלהבות גועשת, ממש!!
"מי כמוכם מכיר בי כל זיכרון וכל רגע בזמן " אחחח וכל מילה נוספת מיותרת.
רק אתם מכירים אותי הכי טוב בעולם.
חסרונות,מגרעות,מעלות ועוד.. אי אפשר להסתיר.
"בסוף יום אני חוזרת אליכם" וזה מה שחשוב לי!!! הכי בעולם! גם שאני כועסת עליכם,כשאני שמחה העיקר שהיום הזה יגמר בבית.
כמובן בבשורות טובות שמחה וששון.
מולכם אין מסכות, גם שהעצבים שלי רוטטים בגללכם,אחותי אומרת לי " איפה שחרא לך את תמיד תהיי" והיא מתכוונת לבית שעושה לי רע, לאנשים לזה שאני בתחת של כולם, הבית הזה עושה לי טוב!!!
כן רוב הזמן זה קשהרע,מתיש,ויכוחים,בלאגן, משבר גיל ה60 של ההורים שלי,זוועות תרפ"ח ותרפ"ט עם כל מה שמשמתע מאנשים מבוגרים בבית וצרכיהם, בלאגנים של סידור,שטיפה,אירגון.. חילונים-דתיים,שבתות חגים,אורחים,כיף חיים ושיגועים,שירים קניות,ריקודים חגיגות,ערבי כיף,מזגן ,ריח של סיגריות,זוג הורים,2 בנות רווקות בסוף שנות ה-20,אחותי בעלה ואחיין שלי האושר של חיי כל זה סיר לחץ מטורףףף!!
וכשאני בבית , השאר באמת נראה קטן!!
"כי זה מה שאני צריכה
מבט עיניים, מנוחה את הפשטות שבשמחה, ומשפחה"
הפזמון הכי חשוב בכל השיר,לשם כך התכנסתי.
זה היעד של החיים שלי, הגשמת חלום, מקום בטוח, שאיפה, פנטזיה ,מימוש עצמי !!
הלוואי!! כל כך מצפה,כמהה,רוצה,מתפללת אבל כנראה לא מספיק :| יאללה שיקרה כבר בע"הובעזתרי כמובן :))
"אז שוב תודה,
כי אם אני סתם בודדה או קצת נשברת, אבודה אתם יודעים איך להדליק אצלי תשמש כמו ילדה, מהתחלה ורק איתכם אני נושמת אני שלמה אני שלמה"
אתם מבינים אותי הכי טוב,אתם המפלט והמקלט שלי,הגורם המרגיע,המתסיס. בלעדיכם אני כלום ואיתכם אני שלמה!!
השיר הזה לא סתם צץ לי בלב, בראש ובנפש.
אנחנו ברגעים קשים עם אבא שלי והנשימה שלו.
יש לו קשיי נשימה חסימה בריאות ועוד..
אנחנו לא הכי קרובים ,היחסים שלנומאוד מורכבים,לא נפתל את זה כאן ועכשיו.
בכל זאת, קשה לי לראות אותו ככה.
אבא שלי אדם חזק,מופנם,מסור לעבודה, לראות אותו ברגעים של שבר כלי עושה לי צביטות בלב ורעידות של בכי ועצבנות.
כל השבת הוא החסיר לי הרבה פעימות, 600 פעם עברתי אצל ההורים שלי בחדר כדי לראות ולשמוע את הנשימות.
הלוואי והכל יהיה טוב, שיקבל את עצמו כמו שהוא ואת המעמד החדש שלו כמפוטר מעבודה,חצי מהחולי זה רק בגלל זה.
שתדע רק רגעים שמחים ומאושרים ותהייה בריא עד 120. בורא עולם יצליח את דרככך ותהייה בריא ושלם! אמן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
לא מעבר לזה.
